אנשים שלא פוטרו במהלך המשבר שמעו ועדיין שומעים, חדשות לבקרים, שיש להם מזל, שהם צריכים להגיד תודה שיש להם עבודה ולהרגיש אסירי תודה באמת ובתמים. אולם סקר חדש שנערך לקראת סוף 2012, מציג תמונה שונה לגמרי של אלו ששרדו את גזרות המיתון ונשארו לעבוד.
מהסקר, שנערך על ידי Employment Professionals, חברה לייעוץ והשמה באוקלהומה, עולה כי 91% מהעובדים שהשתתפו בסקר היו מוכנים לעזוב את מקום עבודתם. זאת בעוד 77% מהמעסיקים אמרו שלא הייתה כל בעיה להאריך הסכמי עבודה ב-2011. הווה אומר, המעסיקים כלל אינם מודעים לרצון העובדים להחליף את מקום עבודתם מחוסר שביעות רצון.
על פי סקר שונה, שנערך בחסות חברת הייעוץ הארגוני HOW, עולה כי 84% מהעובדים ממשיכים לעבוד מכוח השגרה, כאשר רק 4% חווים ריגושים מקצועיים וחושבים שהעבודה שלהם מעוררת השראה. זאת כאשר המנכ"לים, שנשאלו האם העובדים שלהם מגלים עניין והשראה בעבודה, דיווחו על עשרות אחוזים יותר. לחוסר ההלימה בין האופן שבו העובדים חשים לבין האופן שבו מנהלים חושבים שהעובדים חשים בארגון יש הסבר, שכן מתוך 5,000 העובדים שהשתתפו בסקר, למעלה מ-90% הודו שהם אינן מעוניינים ואף פוחדים להביע ביקורת ו/או לציין שהם אינם מרוצים בעבודה.
נזקי המיתון או הפוסט מיתון (תלוי את מי שואלים), 'משתקים' את העובדים במשק. מוביליות תעסוקתית היא פריווילגיה בימים טובים, אולם כשהשוק נמצא בתקופה קשה ואולי הקשה שבקשות (גם כאן תלוי את מי שואלים), נפסקת המוביליות והתוצאה היא עובדים לא מרוצים, שחוקים, לא מוערכים, שאינם מרגישים ביטחון לדבר על אי שביעות רצונם ואין להם ברירה אחרת אלא להישאר במקום עבודתם עד חלוף המשבר.
לדברי ננסי אשטון, פרופסור לפסיכולוגיה במוסד האקדמי סטוקטון Stockton College: "עובדים שניצלו מפיטורים מוצאים את עצמם עובדים קשה יותר, כי הם נאלצו לקחת עבודה של חבריהם שפוטרו וכל זאת באותו שכר. מצד אחד הם חשים חוסר ביטחון לגבי מעמדם לאחר שראו את חבריהם מאבדים את מקום העבודה ומצד שני, הם מרגישים שהם עובדים קשה יותר תמורת אותו שכר, וזה גורם להם לחוש לא מוערכים ולא מתוגמלים. חוסר השביעות בא לידי ביטוי כמו 'פצצת זמן מתקתקת' בסקרים אנונימיים בלבד, וזה אומר הרבה על המצב הרע במשק ובעיקר על ניתוקם של המנהלים מהעובדים וממצוקתם."