האם מעסיק יכול לכפות על עובד לשקר?

המדיה החברתית לא מפסיקה להוסיף שאלות ונושאים לדיון הקשורים ליחסי עובד-מעביד, בעיקר בגלל שהיא שינתה את השיח הקשור לפרטיות, שיתוף במידע, אישי לעומת ציבורי, מקצועי לעומת חברתי ועוד. כאשר מדובר בנושאי עבודה, נידונה בשנים האחרונות לא פעם השאלה מה יכולים או לא יכולים עובדים להגיד באתרי המדיה החברתית. יש הבדל גדול בין דרישה של המעביד מעובדיו להימנע מפרסום פוסטים שליליים הנוגעים לארגון, לבין דרישה לפרסם פוסטים חיוביים. האם מעסיקים יכולים לאלץ את עובדיהם לפרסם שקרים על הארגון שהם עובדים עבורו?

באתרPayScale התפרסמה ידעה שלפיה המועצה הלאומית האמריקאית ליחסי עבודה (National Labor Relations Board) יצאה להגנתם של עובדים שפוטרו בגלל שדיברו בפייסבוק על מצבים שהתרחשו במקום העבודה שלהם. אותם עובדים לא השמיצו את מעסיקיהם ולא את לקוחות החברה שלהם.

ישנו מספר רב של מקרים שבהם עובדים מאוימים או אפילו מפוטרים בעקבות פרסומים בפייסבוק, שבאופן מכוון לגלגו או השמיצו את החברה שבהם הם עובדים, או את לקוחותיה. בישראל למשל, התפרסמה ב"גלובס" ביוני האחרון פרשיה שבה משרד עורכי הדין החיפאי סולומונוב ושות' הגיש תביעת דיבה נגד עובדת שכירה שהעסיק, עו"ד רותם אזולאי טפירו. לטענת המעסיקים ניהלה אזולאי-טפירו מסע הכפשה וביזוי נגד המשרד על גבי דף הפייסבוק שלה, שבראשו, לצד ציון עיסוקה כעורכת דין, ציינה אזולאי-טפירו את שם המשרד שבו היא עובדת. היא כתבה למשל "כל כלב בא יומו!!!" וכשנשאלה מי עצבן אותה, ענתה "הבוסים שלי, כרגיל." בפרסום אחר השתמשה אזולאי-טפירו בביטוי "המשרד המזורגג שלי".

התובעים דרשו פיצוי בסך 400,000 ש"ח, ואילו הנתבעת טענה שהמידע מדף הפייסבוק הפרטי שלה הגיע לידי המעסיקים תוך פגיעה בפרטיות, שלא כל פוסט שמתפרסם בפייסבוק נגד המעסיק הוא בגין לשון הרע וכי בעידן הפייסבוק יש לתת משקל רב יותר לחופש הביטוי. אבל המקרה של אזולאי טפירו וסולומונוב ושות' שייך לחלק הפשוט יותר של הסוגיה.

אמת גמישה

כמה חברות לקחו את ענייני הרשתות החברתיות צעד אחד קדימה וביקשו מעובדיהן לפרסם פוסטים חיוביים על הארגון, בין אם מדובר בדברי אמת ובין אם לאו. דוגמה קלאסית היא פרסום תגובות באתרים שמשמשים לשיתוף מידע והמלצות בנוגע לשירותים שונים כמו מסעדות, נסיעות, אירוח וכו'. למשל, בעליהן של מסעדות שקיבלו ביקורת שלילית באתרים המאפשרים תגובות דורשים מעובדיהם להגיב כלקוחות ולפרסם ביקורת מחמיאה על המסעדה. מה עושה עובד שדווקא מסכים עם הביקורת השלילית וחושב שהמסעדה צריכה להשתפר?

מה ההבדל בין מצב כזה לבין מזכירה שמתבקשת לומר ללקוח "הבוס בפגישה" כשלמעשה הבוס פשוט לא רוצה להשיב לטלפון? כשהלקוח מגלה שמדובר בשקר מי שסופג את הזעם היא כמובן המזכירה. מה ההבדל בין פרסום חיובי ללא כיסוי באתרים לבין עובדים במשרדי פרסום ויחסי ציבור שנדרשים לשבח שירותים ומוצרים גם אם לא ניסו אותם מעולם או חושבים שהם לא מוצלחים? טכנית, מעסיק יכול לדרוש שקרים מהסוג הזה. בכל מקרה קיים הבדל בין המצבים האלה לבין הדרישה לפרסם ביקורת חיובית בפורום ציבורי תחת שם בדוי. שאלה נוספת שעולה היא מה קורה כאשר עובד מסרב לפרסם שקר מטעמים מוסרים או דתיים בטענה שבכך הוא מפר את הציווי "לא תשקר"? הרי שום מעסיק לא ידרוש מעובד דתי לענות לטלפונים בשבת או לנהל קמפיין של מוצרי חזיר.

על פי PayScale התשובה תלויה במדיניות של האתר שבו העובד נדרש לפרסם את תגובותיו. רוב האתרים הציבוריים, למשל אתר ההמלצות yelp, משקיעים מאמצים רבים על מנת להבטיח שהביקורות בהם כנות ואמינות. אם מעסיק דורש פרסום המנוגד למדיניות האתר, אולי זו סיבה מספיק טובה לפנות להנהלה הבכירה ולומר שביקורת שלילית עלולה לגרום לבעיות חמורות ואולי עדיף לטפל בהן מאשר לנסות להסתיר אותן. אפשרות אחרת היא להסביר לבוס שאתם פשוט לא מעוניינים לשקר.