הסיוט של כל עוסק בתחום ההדרכה הפרונטלית הוא לדעת שהקהל שיצא מהרצאה שלו לא בדיוק יודע מה נאמר בה. הדרכה, התחום שמעניק יכולת, ידע או מסר מסוים לקהל, טומן בחובו הרבה כוח. הקהל הנושא עיניו למדריך הניצב מולו מצפה לקבל ממנו את מה שהוא צריך לדעת, ולא תמיד זה מה שקורה. ברור שהדבר הוא תלוי קהל ונושא, אך ככל שזה תלוי במדריך, יש מספר כללים שיש ליישם אותם, כדי שגם אם הרצאה תעסוק בנושא הכי בנאלי והכי משעמם שיש – היא בכל זאת תעורר עניין ותחלחל לתודעתו של קהל מקשיב.
יוסי קורנויץ, מנחה סדנאות לדיבור מול קהל ועורך הבלוג "יש דיבור", מציג חמש עצות בסיסיות לעוסקים בהדרכה:
"קודם כל הכנה מראש. נראה טרוויאלי אבל אנשים לעיתים סומכים על יכולת האלתור שלהם. כל הופעה מול קהל דורשת הכנה מראש".
- במסגרת ההכנה מראש על המדריך לשאול את עצמו מהי מטרת הדיבור שלו. בלא מעט מקרים גם כשמדריכים מתכוננים מראש הם טועים ושואלים את עצמם קודם כל את השאלה 'מה אני רוצה להגיד'. צריך להבין שגם לשאלה הזאת נגיע, אך קודם יש לדעת מהי המטרה, כאשר יש שתי אפשרויות:
האחת היא להעביר אינפורמציה, חומר מסוים כך שהוא יעניין את האנשים, הם יאזינו ובמקרה הטוב יפנימו (למשל הרצאה באוניברסיטה). מטרה אפשרית שניה היא שמעבר להעברת המידע מתווסף אתגר נוסף לשכנע את הקהל בצדקת דבריו. ההבחנה בין אדם שצריך להרצות לבין אדם שצריך לשכנע חייבת להיעשות מאחר שמדובר בשתי מטרות. במטרת השכנוע קיים היעד להזיז משהו אצל השומעים אם ברמה הרגשית, אם ברמה הקוגנטיבית, או שתיהן גם יחד. זוהי משימה קשה יותר מאשר רק לעניין. לאחר שהמדריך הגדיר לעצמו מהי מטרת דבריו, הדבר הבא הוא הכרות של קהל היעד.הדבר חשוב שבעתיים במקרה של השכנוע. בשביל לשכנע אנשים צריך "להבין את הראש" שלהם. - היכרות הקהל טרם המפגש. גם כאשר מדובר בקהל מצומצם וגם בקהל רחב יותר, חובה לדעת את מי עומדים לפגוש. מובן שכאשר מדובר בקבוצה של עד עשרה אנשים ישנה אפשרות לדעת בדיוק מיהו כל אחד ואחד מהאנשים, וחובה לבצע תחקיר מקדים. כיום, עם נגישות המידע לכולם, חובה על מדריך להגיע להרצאה או לפרזנטציה מול קבוצה קטנה של אנשים עם מידע עליהם. בחלק לא מבוטל של המעמדים הללו אנשים עומדים מול אנשים שאינם מכירים כלל או מכירים אותם במידה רופפת. חיפוש בגוגל וגם בערוצי היו טיוב והפייסבוק יענה בקלות על השאלה מיהם האנשים, מהו עולמם.. וכן, הדבר מחייב בקשה של רשימת שמות המשתתפים בהרצאה.
"בסדנה שערכתי לאחרונה בבית חולים עבד לי הטריק הידוע שמקורו בתחקיר מקדמי על קהל היעד", מוסיף קורנויץ. "הטריק הוא להגיע לפגישה ראשונה עם אנשים שלא פגשת בחייך ולגרום להם להשתאות עוד במינגלינג המקדים 'הכיצד זה ידעתי', איך קוראים להם ומהם עשו בחייהם".
- יש לדעת את גבולות הזמן שיש להרצאה/ פרזנטציה.עוד נדבך לפני שנשאלת השאלה מה אני רוצה להגיד. אם אני יודע שיש לי חמש דקות לדבר, ברור שלא אוכל להכביר מילים. לדבריו של קורנויץ, אחת הבעיות הנפוצות היא שלאנשים יש הרבה מה להגיד, והם מתקשים לקצר. קושי זה הוא ברכה. הוא מחייב את המדריך לשאול את עצמו מהם הנקודות העיקריות שאני רוצה להעביר (בכל מקרה לא יותר מ-3 נקודות). אחת הטעויות הנפוצות היום בניסיון לפתור את בעיית הזמן הוא להשלים את החסר במצגת (שאותה אפשר להעביר במהירות). זה מיותר, מסרבל ומקשה על ההבנה.
- על המרצה להאמין, לאהוב ולהתלהב מהנושא עליו הוא מדבר. וזהו מכנה משותף לשתי מטרות ההדרכה, השכנוע והעברת האינפורמציה. יש סיכוי גדול שהקהל יתעניין ויאמין בנושא. אם המדריך יראה התלהבות, ונראה זאת בשפת הגוף שלו,נשמע את זה באינטונציית הקול. יש מדריכים ומרצים רבים החווים שחיקה, כאשר עצם העברה של אותו מידע באותו אופן פעמים רבות כל כך, גורמת להם לשיעמום ולעבוד כמו טייס אוטומטי. כך שהמדריך חייב למצוא דרכים קודם כל לעניין את עצמו מחדש. אחת הדרכים שעוזרות היא התכוונות ספציפית לקהל השומעים החדש. המצב של נשיאת הדברים יהיה שונה. לדוגמה אותם דברים שנישאים בתחילתו של יום מחייבים איזה שהיא אדפטציה אם הם נאמרים סיומו של יום העבודה.