ההודעה המשמחת, המבשרת על תיקון 190 (פטור ממס על קצבת הפנסיה לחוסכים העומדים בקריטריונים) ויתרונותיו הרבים עבור עובדים החוסכים לפנסיה, ועל אחת כמה וכמה עבור הפורשים לפנסיה, צצה כמעט בכל אתר אינטרנט.
השאלה הגדולה היא, אילו עובדים (ואיזה אחוז מהעובדים) אכן יוכלו להינות מפירות ההטבה הזאת.
במצב הנוכחי, רוב העובדים שמגיעים לגיל פרישה לא יכולים להרשות לעצמם לפרוש וממשיכים לעבוד (אם הארגון מאפשר להם זאת) ואינם נהנים מההטבה.
עוד ועוד מומחים ליעוץ פנסיוני מתריעים כי תכנון הפרישה צריך להתבצע בעת שהעובד נמצא הרחק מגיל הפרישה, עם הצטרפותו למעגל העבודה.
לדברי מומחי היעוץ הפנסיוני, אם הארגון ידע לספק לעובדים את כל המידע הנחוץ להם בנושא פרישה, וינחה אותם איך כדאי לחסוך ומה כדאי לעשות עם כספי הפיצויים שנצברים לזכותם, כבר בהיותם בשנות העשרים לחייהם, הם יגיעו לגיל הפנסיה עם חסכון שהוא גדול דיו כדי להינות ממקלטי מס.
אחרת סכומי הקצבה שלהם יהיו כל נמוכים שהם כלל לא יגיעו אל סף המס ולכן מקלטי המס לא יהיו רלוונטיים עבורם.
אם כן, למה בעצם שמנהלי משאבי אנוש, שקולטים עובדים בתחילת דרכם בשוק העבודה, ישקיעו זמן ומשאבים בהעלאת המודעות של העובדים הצעירים לחשיבות החסכון פנסיה, כאשר ברור למנהלי משאבי האנוש ולאותם עובדים כאחד, שהם יעברו לחברה אחרת בתוך שנים ספורות מעת קליטת בחברה. כלומר הם לא יפרשו לגמלאות מהחברה שקלטה אותם בתחילת דרכם.
ובכן, סיבה אחת היא מיתוג מעסיק. דאגה לעתידם של העובדים, צעירים ככל שיהיו, משפרת לאין שיעור את מיתוג המעסיק.
הסיבה השנייה היא הגברת המודעות של העובדים לאטרקטיביות של ההטבה הנקראת הפקדות לפנסיה.
כלומר, יש להדגיש בפני העובדים, כי החסכון הפנסיוני שלהם הוא אחת ההשקעות הגדולות ביותר שהארגון עושה עבורם, ואחת ההשקעות הגדולות ביותר שהם עצמם יעשו במהלך חייהם. מדובר בכסף רב מאוד.
מחישוב שעשו יועצים פנסיונים עולה, כי ההפקדות לחסכון הפנסיוני של עובד שכיר במדינת ישראל מגיע סדר גודל של קרוב ל-200 משכורות. רק רכישת דירה יכולה להשתוות בהיקפה להשקעה שכזאת.
בתוך כך, חשוב להעיר את תשומת לב העובדים שלאחר פרישתם לפנסיה, הכנסתם תצנח במידה משמעותית.
במדינות המפותחות מגיע היחס בין קצבת הפנסיה להכנסה של העובד טרם פרישה, לכ-70 אחוזים. כלומר, סכומי קצבאות הפנסיה מהווים בממוצע כ-70 מהשכר של העובד טרם פרישתו.
בישראל נכון להיום, היחס הזה עומד על כ-40-50 אחוזים. כלומר הכנסת העובד לאחר פרישתו צונחת לכמחצית משכרו טרם פרישה ואף פחות מכך.
אחת הסיבות לכך היא העלייה משמעותית בתוחלת החיים בלי שיהיה לכך גורם מאזן בהפרשות לפנסיה המצטברות.
ככל שתוחלת החיים עולה, כך חברות הביטוח מקטינות את סכומי קצבת הפנסיה. גורם נוסף שתורם להקטנת קצבת הפנסיה הוא דמי הניהול הגבוהים.
לכן, כדי להתגבר על כל המכשולים הללו בדרך לסכומי קצבה סבירים, תפקידם של מנהלי משאבי האנוש הוא להעיר את המודעות של העובדים, כבר בהיותם צעירים מאוד, לצורך הרב לחסוך סכומים גדולים ככל האפשר לפנסיה ולהמנע מלהוציא כספים מקרנות הפנסיה.
כאמור, סביר להניח שרוב הסיכויים שהעובדים הצעירים שמנהלי משאבי האנוש נדרשים כיום להעביר להם חינוך לחסכון פנסיוני לא יהיו חלק מהחברה בתקופה בה הם יפרשו.
ובכל זאת, מנהלי משאבי אנוש שאכפת להם מהטלנטים שלהם, ושרוצים שגם אם הם יעזבו את החברה בשלב כלשהו יהיה סיכוי טוב שהם יחזרו אליה בעתיד, חייבים להבהיר לעובדים, בכל הגילאים, את החשיבות הגדולה של קרן הפנסיה שלהם לעתידם.
וכאמור, ככל שהעובדים יבינו טוב יותר את החשיבות הרבה של קרן הפנסיה, כך הם ידעו להעריך את גודל ההטבה שהם מקבלים מהארגון.
