עובדת בגיל הפרישה
אוניברסיטת בר אילן תשלם לעובדת לשעבר סכום פיצוי של 50 אלף שקלים, לאחר שהגיעה לגיל הפרישה, ונדחתה בקשתה להמשיך לעבוד. העובדת, ליבי וינברגר, עבדה באוניברסיטה בתפקיד מרכזת פעילות הוקרת התורם במחלקת המגביות הבינלאומיות. היא הועסקה עד שהגיעה לגיל 67, אז אולצה בעל כורחה לפרוש לגמלאות. היא הגישה בקשה להמשיך לעבוד, אך נענתה בשלילה. בתביעה שהגישה נגד מעסיקה בעזרתן של שלוש עמותות העוסקות בקידום מעמד המבוגר – נטען כי עצם קיומו של גיל פרישה ביולוגי אחיד וכפוי, מהווה אפליה אסורה מטעמי גיל. במשפט נטען כי אפליה זו עומדת בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במכתב שבו נענו לשלילה העובדת ואף מנהלה הישיר, טענה האוניברסיטה כי בשל מצב כלכלי קשה בה היא נמצאת לא ניתן יהיה להמשיך את העסקתה.
במהלך המשפט עלתה השאלה האם הוצאה כפויה לגמלאות מנוגדת לחוק שוויון ההזדמנויות? והמסקנה היתה חיובית. כאן החל ניתוח החוק הכופה פרישה לגמלאות. בין היתר נאמר כי לאור המודעות הגוברת להפליית נשים בתעסוקה, בעיקר בהקשר של גיל הפרישה, עלתה ההבנה כי בקביעת גיל פרישה נמוך לנשים אין הטבה לעובדת אלא דווקא הפליה לרעה. להוצאה כפויה לגמלאות יש השלכות שליליות רבות על רווחתו וזכויותיו של העובד, וכן השלכות נפשיות וחברתיות. נוספו לכך העובדות כי חלה עלייה בתוחלת החיים ובאיכות החיים, וכי העבודה היא חלק מאיכות החיים של האדם.
השופטת דוידוב מוטולה ציינה את קיומה של אפליה תעסוקתית של עובדים מבוגרים. נקבע כי קיימת אי בהירות בנוגע למידתיות של הסדר הפרישה הכפוי בגיל ביולוי אחיד. בית הדין קבע כי כאשר עובד מגישד למעסיקו בקשה להמשך עבודה לאחר גיל הפרישה, מחובתו לשקול את בקשתו בכובד ראש בענייניות, בתום לב ובהגינות. יש לקחת בחשבון גם שיקולים מגוונים, כולל שיקולים אישיים הנוגע לעובד ספציפי זה. התברר כי באוניבסיטה קיים נוהל מסודר המאפשר המנשך העסקת עובדים במקרים מסוימים לאחר גיל 67. נקבע כי לאור העובדה כי בבקשה שהגישה העובדת לאוניברסיטה לא נשקלה בקשתה באון פרטני, ולכן בית הדין ראה פגם בהתנהלותה של האוניברסיטה.
כאמור, האוניברסיטה חויבה לשלם לעובדת פיצוי בזך של 50 אלף שקלים.
