עובדת סיעוד בבית אבות, הסובלת מתסמונת רינו, טענה לתאונת עבודה מסוג מיקרו-טראומה. לדבריה, רחצת קשישים כמידי יום היוותה טריגר לתסמונת. ביטוח לאומי ובית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחו תביעתה. בית הדין הארצי לעבודה – הכריע לטובתה.
תסמונת רינו (רינוד) הינה תגובה מוגזמת של כלי הדם לטמפרטורה נמוכה או גבוהה וכן תגובות מוגזמות ללחצים נפשיים. התובעת הינה אישה שחלתה ב-UCTD שביטויה המרכזי הוא תסמונת רינוד.
אישה שעבדה ככוח עזר סיעודי במוסד לאוכלוסיה מבוגרת במשך 17 שנים לקתה בתסמונת רינוד. היא פנתה למוסד לביטוח לאומי כדי שזה יכיר במקרה שלה כתאונת עבודה אך זה דחה את תביעתה. העובדת לא אמרה נואש ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. השופטת לאה גליקסמן ונציג הציבור אורי נדיב דחו אף הם את תביעתה אולם בערעור שהגישה לבית הדין הארצי לעבודה – פסקה השופטת ורדה וירט-ליבנה לטובתה והכירה בתסמונת רנו כתאונת עבודה מסוג מיקרו-טראומה.
העובדת הוכיחה כי במסגרת עבודתה היא רחצה קשישים, כמידי יום (10 עד 15 קשישים ביום) במשך כ-3 שעות בממוצע, על כן, ידיה באו במגע עם מים קרים או פושרים, שעות מרובות, יום אחרי יום, מה שמאפיין את הפגיעה מסוג מיקרו-טראומה.
ואולם המומחה הרפואי שנתבקש לתת את חוות דעתו בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי לא הוכח קשר ישיר / סיבתי בין אופי העבודה למחלה. "לתנאי עבודתה של גברת…. ברחצת קשישים בתנאי מים קרים (בחלק מהזמן) יכולה להיות תרומה להתפרצות מוקדמת יותר של תופעת הרינוד אך לא היוותה טריגר להתפרצות המחלה UCTD בכללותה", כך כתב המומחה בחוות הדעת המשפטית. לכן כאמור, נדחתה התביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מחמת העדר הוכחה חד משמעית לקשר סיבתי בין תנאי העבודה למחלה.
בערעור לבית הדין הארצי לעבודה, פסקה השופטת וירט-ליבנה לטובת העובדת וציינה כי "עלה בידי המערערת להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין תנאי עבודתה לבין הופעת התסמונת ודין הערעור להתקבל." השופטת וירט-ליבנה נשענה לצורך הפסיקה דווקא על חוות הדעת של המומחה (אשר פי תוצאותיה נדחתה התביעה בבית הדין לעבודה), בהתייחסה למשפט הבא: "… לתנאי עבודתה במים קרים היה לעניות דעתי תפקיד…." כעונה על הגדרת המיקרו-טראומה.
