משגיח כשרות במאפייה נכנס לבית כנסת (כדי להתפלל תפילת ערבית) בדרכו אל המאפייה במוצאי שבת, לצורך ביצוע עבודתו. בדרכו לרכב, בסוף התפילה, הוא מעד ונחבל. לאחר שהגיש תביעתו לביטוח הלאומי (לקבלת דמי פגיעה) וזו נדחתה על הסף, פנה המשגיח לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
מהמוסד לביטוח לאומי נטען כי המשגיח לא היה בדרכו מהבית לעבודה אלא מבית הכנסת לעבודה – אי לכך הוא אינו עומד בקריטריון של תאונת עבודה היות שעצם השהייה בבית הכנסת מהווה הפסקה של ממש, השוללת את הקשר בין האירוע עצמו לבין העבודה.
התובע טען בפני בית הדין לעבודה שהחוק קובע כי קיום מצוות תפילת בוקר בבית הכנסת לא נחשב בגדר הפסקה או סטייה מהדרך הקבועה מהבית לעבודה, ואשר על כן, יש להחיל דין זהה גם באשר לתפילת ערבית. המשגיח עוד טען כי הוא נפגע בעת יציאתו מבית הכנסת, בדרך לרכב, אליו צעד במטרה לנסוע למקום העבודה, וכי כך הוא נוהג להגיע לעבודתו במאפיה כמידי שבוע במוצאי שבת. עוד טען המשגיח כי כיום מצוות, לרבות תפילות, כרוכה במילוי חובתו כעובד שכן הוא לא יוכל לעבוד כמשגיח כשרות באם הוא לא יקיים את מכלול המצוות.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי תפילת ערבית איננה מצוינת במפורש בחוק וזאת בניגוד לתפילת הבוקר, ועל כן מקרה של יציאה מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית אינו זהה למקרה של תפילת שחרית.
השופטת מיכל אריסון-חילו קיבלה את התביעה וקבעה כי פציעה בדרך לרכב, במטרה להגיע לעבודה, לאחר תפילת ערבית – נחשבת לתאונת עבודה. נקבע כי תכלית החקיקה היא לאפשר לעובד לקיים את מצוות התפילה, ומעידה על החשיבות שהמחוקק מייחס לקיום מצוות התפילה. השופטת פסקה כי אין לראות בתפילה כהפסקה או סטייה מהדרך המקובלת מהבית לעבודה ועל כן – זהו מקרה של תאונת עבודה לכל דבר ועניין.
