"כשגשם יורד, הוא יורד על כולם", גורסת אחת הקלישאות הידועות. בהתאמה לענייננו, כאשר הארגון שבו אתם עובדים נקלע למשבר, נפגעים כל העובדים בחתך רוחבי. משדרת הניהול ועד אחרון הזוטרים.
זה בדיוק השלב שבו נזרקים החוצה ספיחי הסנטימנטים האחרונים והאינטרסים הכלכליים מוחצנים בבוטות. הנגזרת מכך ברורה: הרעה ביחסי העבודה ובתנאי העבודה עד כדי פיטורים במקרה הגרוע.
אפשרות נוספת היא הנהלה ומשקיעים חדשים, שהחליטו לנסות ולהושיע את הספינה הטובעת מפשיטת הרגל ואת העובדים מפשיטת היד.
מצבים כגון אלה, בהם מידרדרים האינטרסים של העובד הפשוט לטובת מאמצי ההנשמה של החברה במשבר, מוכרים רבות בבתי הדין לעבודה. גם כאשר תופסים העובדים יוזמה ופונים לערכאות או לעורכי דין – עוגמת הנפש, הוצאות המשפט והשלכות העימות המשפטי על עתידו המקצועי של העובד, הופכות את הצעד ללא תמיד משתלם עבור העובד.
דליה שקד-שעשוע, עורכת דין בתחומי דיני עבודה ומעמד אישי מזה 11 שנה, קובעת שעל פי הדין "ברגע שארגון מצוי במשבר – העברה לידיים אחרות או מיזוג למשל – יש לבעלים את היכולת למכור אותו כעסק חי. בית המשפט מכיר בכך שלא ניתן להתערב ושזכותו לעשות שינוי, מה עוד שכשאנחנו מדברים על מצב של פשיטת רגל או כינוס, לאו דווקא מכירה רצונית".
איפה העובדים? שאלה טובה. "לעובד ניתנת אפשרות בחירה", משיבה שקד, "בין לסיים את ההתחשבנות שלו עם המעסיק ולקבל את כל מה שמגיע לו, ואז אחת משתיים: או לחפש משהו אחר בשוק, או לעבור לבעלים החדש – אבל אז אותו עובד מתחיל מאפס. בעצם, מבחינת העובד יש רצף מתמשך של הוותק, שום דבר מבחינתו לא משתנה. החוק מדבר על רציפות במקום העבודה אצל אותו מעסיק.
"למשל בצפון היו לנו מספר מקרים של מפעלים קטנים, שהבעלים החליטו במירכאות כפולות להתחמק מהזכויות שלהם כלפי העובדים. הם כאילו מכרו את העסק אבל לא באמת\ רק החליפו לו שם. ברור לגמרי שמבחינת העובדים – שום דבר מהזכויות שלהם לא צריך להיפגע".
לשים "רגל בדלת"
כאשר מהלכים של הצרת היקפים והידוק חגורות אינם מספיקים דיים ויש צורך בתוכנית הבראה של ממש, כל עובד נדרש לתת כתף. במקרים כאלו קובע משפט העבודה סל של זכויות קוגנטיות, כלומר זכויות שלא ניתן להתנות בגינן או לוותר עליהן.
מצבים כאלה, הופתענו לשמוע, יוצרים תרחישים על גבול האבסורד שבהם עובדים מסוימים מצהירים שהם מוכנים לעבוד בשכר הנמוך מהמינימום המגיע להם לפי החוק או בתנאים חלקיים אם בכלל. על המעסיק, למרות הפיתוי והחיסכון במשאבים לכאורה, לסרב לבקשה מסוג זה על-פי החוק.
"אם עובד יגיע למקום עבודה" מדגימה שקד, "ויגיד למנהל תשמע אני יודע שיש במשק שכר מינימום, 4,100 שקלים בערך, אבל אני מוכן לעבוד תמורת 3,800 וחותם על ויתור".
יש אנשים כאלה?
"בטח. אתה לא יודע כמה אנשים כאלה יש במקומות בהם תחלופת העובדים מהירה. אלה אנשים שקל להחליף אותם. תאר לך בנאדם שצריך לפרנס את עצמו או את משפחתו. אם חד הורית כזאת. אחרי 3-4 חודשים של אבטלה שהם שולחים קורות חיים לכל העולם ולא מקבלים תשובה, ברגע שמישהו קורא להם לראיון הם מוכנים לכל דבר ובלבד שישימו 'רגל בדלת' ".
ומעסיקים מנצלים אנשים כאלה?
"פווו… אני לא אומרת שכל המעסיקים הם רשעים, אבל נקודת המוצא של המעסיק היא שהוא רוצה להרוויח. זה לגיטימי וזה נכון וזה מניע את כל המשק. מצד שני, מעסיק לא יכול לאסור על עובד שלו לצאת לחופשת מחלה כשהוא חולה. מעסיק לא יכול למנוע מעובדת בהריון אם היא זקוקה לבדיקות או לחופש, ובטח לא לפטר אותה".
"פחות ברי הגנה"
נקודה מדאיגה נוספת קושרת עו"ד שקד לפער בין הרצוי למצוי. או בלשונה, ההבדל בין "האבחנה והעקרונות שהפסיקה עיצבו לבין המציאות בשטח". מקרה מפעל "פרי גליל" כאבן בוחן. "הם בסיבוב השני של המשבר שלהם. בסיבוב הראשון העובדים לקחו חלק בטיפול במשבר והשתתפו בהבראת המפעל".
אם לשפוט לפי הרעש התקשורתי שהם עושים, ב-2012 העובדים בישראל מודעים ומיוצגים טוב יותר לעומת מה שהיו בשנות ה-80?
"זאת שאלה מדהימה, ואתה נותן לי לחשוב עליה בצורה יותר מובנית. אני לא יודעת אם הקדמה והמחאה החברתית מביאה אותנו לאיזושהי גאולה בעניין. ברמת השיח החברתי, הנושא הוא 'על השולחן' .
"אם אני צריכה להתייחס למודעות העובד ולרמת התחכום שלו, לפחות כמה שופטים חושבים שהם כאלה. אחרת אני לא יכולה להסביר פסיקות שלהם שנותנות יד לפגיעה בעובדים. כי כאשר אתה כשופט מאשר הסכם, שעובד תחת לחץ מסכים לחתום על פגיעה בזכויות שהמדינה עצמה קבעה שהן מינימליות, וכשמגיע יום הדין הוא לא יכול לבוא ולדרוש את המינימום – ככה, בצורה הזאת העובדים היום פחות ברי הגנה.
"עובדים הולכים היום יותר לכיוון של הסכמים אישיים, על אף שהסכם אישי יכול לקבוע דברים פוגעניים כלפיו ולשמש כחרב פיפיות נגדו. בתחילת המאה ה-19 העברנו את העובד ממעמד של עבד לעובד בעל זכויות. גם פה, כל עוד העובדים לא ישכילו להבין שהם צריכים גוף מייצג חזק, הם לא מבינים שהם ייפגעו. כי רק ארגון חזק יכול לעמוד מול מעסיק".
לפי דברייך, העובד הישראלי הממוצע למרות הכל עדיין לא ער למה שמגיע לו. אולי זו שאלה של היצע משרות מול ביקוש, או שמא שאלה של פריפריה מקצועית וגאוגרפית?
"השאלה היא לא שאלה מודעות לטעמי. אלא של צווי ביקוש. זה ברור שבמקום שקשה לך למצוא תעסוקה, אז אתה עושה פשרות. מבחינת בתי המשפט החוק הוא אותו חוק לא משנה אם אתה בא מהפריפריה או מדיזנגוף.
לא צריכה להיות אבחנה בעניין הזה. אין ולא צריך להיות שום הבדל, בתי המשפט מכילים את אותם דינים בדיוק. אני רוצה להאמין שמעסיקים בפריפריה לא מנצלים לרעה את העובדה שהעובד הוא במובן מסוים קהל שבוי שאין להם ברירה וייקחו בכל תנאי עבודה. אבל לא עשיתי מחקר שוק בעניין אבל זו שאלה סוציאלית ששווה בדיקה".
לא משתלם לתבוע
שקד משחזרת מקרה אחד, שבו ייצגה עובדת בסלון יופי שנקלע למשבר פיננסי קשה. שני הצדדים הגיעו לבית המשפט, והמעסיק הדף את תביעות העובדת בטענה שהוא מצוי ב"קרייסס" ואף גייס הוכחות לכך שאוטוטו יכריז על עצמו כפושט רגל. "אם היא רוצה להיכנס לרשימת הנושים הממתינים, בבקשה", טען בדיון.
אותה עובדת תבעה סכום של 28 אלף שקלים, ולבסוף קיבלה רק שליש מהסכום.
פסקי דין כאלה לא מרתיעים מעסיקים מהסוג הזה?
"לא. כי מפטרים עובדים שהשכר שלהם כל-כך זעום, כך שלא ישתלם להם לתבוע מעסיק. יחד עם זה, בית הדין בנוי לעובדים. יש שם טפסים מוכנים להגשת תביעה, אבל בסכומים מזעריים שלא שווה להוציא את שכר הטרחה. אני כעורכת דין נמצאת בניגוד עניינים כלפי עצמי. אני מוצאת את עצמי עושה יותר עבודות פרו בונו (ללא גביית שכר טרחה), כי אין לי את המצפון לקחת את שכר הטרחה שהוא בגובה השכר שלו. צריך לקחת בחשבון גם את זה וגם התמשכות תהליכים בבית הדין, מה גם שבתי המשפט לא פוסקים הלנת שכר אף פעם כמעט".
אז בסיכומו של עניין אנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו עבודה?
"יש לנו הרבה מאוד 'עבודה' לעשות בנדון. המעסיק צריך להגיד לנו תודה שאנחנו עובדים וגורמים לו להרוויח. ארגונים חברתיים צריכים לא לדבר בטלוויזיה אלא לעשות הרבה עבודה. כדי לצאת מהפלונטר הזה הדרך היא ארגון עובדים יציג חזק. יש מציאות שהיא קשה מאוד בלא מעט סיפורים. אני מצטערת שאני שוברת לך חלומות ורודים. בנוסף למה שאמרתי עד כה, אל תשכח שקיימת הדרה של עובדים ישראלים לטובת עובדים זרים וזולים. היינו רוצים לחשוב שכולנו בעלי מקצועות נדרשים, אבל אנשים עובדים קשה מאוד, יוקר המחיה מטורף, אבל זו שאלה שלא רק מערכת המשפט צריכה לתת עליה את התשובה".
