לאחרונה הכיר בית הדין האזורי לעבודה בפרילנסרית כעובדת שכירה. התובעת, שעבדה במתכונת פרילנסר עבור מרכז הכשרה השייך למדינה, הוכיחה, לדברי בית הדין לעבודה, באופן מובהק את קיומם של יחסי עובד מעסיק בינה לבין המדינה בתקופה הרלוונטית.
במרכז ההכשרה השייך למדינה, הועסקו, ביחד עם התובעת, עובדים לא מעטים שהיו עובדי מדינה בתקן, שהיה זהה לתקן של מורה בתיכון.
התפקיד שהיא מילאה הוא משמעותי לפעילות המרכז ומהווה חלק אינטגרלי ממנו. חלק מהעובדים במקום היו עובדי המדינה וחלקם הועסקו כיועצים חיצוניים.
התובעת הועסקה בתפקיד ליבה חיוני במרכז, ואף החליפה באותו תפקיד עובדת מדינה. מכיוון שכך, פסק בית הדין כי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות הינו מובהק.
בנוגע לצדדים האחרים של מבחן ההשתלבות, פסק בית הדין, כי הסממן היחיד של עבודה עצמאית היה הדיווח הפורמלי לרשויות המס והתשלום כנגד חשבוניות. אבל בשאר הפרמטרים קיים דפוס מובהק של יחסי עובד ומעסיק.
התובעת קיבלה שכר לפי שעות ולפי דיווח, ואף נדרשה בחלק מהתקופה להחתים כרטיסי נוכחות.
זאת ועוד, התובעת השתמשה בציוד ומתקנים של המדינה, קיבלה חדר קבוע במרכז, השתתפה בהשתלמויות מקצועיות, הוצגה במסמכים רשמיים ואף בשלט שנקבע במשרדה כעובדת המדינה והשתמשה בכתובת אימייל של המדינה. בנוסף, התובעת חוייבה לקבל אישור על כל היעדרות או חופשה.
בית הדין ציין, כי התובעת לא היתה יכולה לתת את השירות באמצעות אחרים. פורמלית, היא היתה אמנם יכולה לעבוד בעבודה נוספת, אבל הוכיחה שעיקר עבודתה היה בהתקשרות עם המדינה והכנסתה הנוספת היתה זניחה.
התובעת לא העסיקה עובדים או ניהלה עסק. התובעת נדרשה להיות נוכחת בהשתלמויות, הרצאות, ופעילויות שונות כעובדת מן המניין.
היא אמנם חתמה עם המרכז על הסכמי התקשרות, אבל בנוגע לתחילת ההתקשרות היא ראתה עצמה כשכירה לכל דבר והמשך התקשרותה עם המדינה היתה תחת מחאה.
לאור כל האמור, פסק בית הדין, כי מדובר במקרה מובהק שבו ההתקשרות עם העובד במתכונת פרילנס היא רק מסווה ליחסי עובד מעסיק לכל דבר.
בית הדין קבע, כי מקרה זה הינו אף חמור יותר ממקרים אחרים, שכן התובעת, על אף שהיא אישה משכילה, לא נשאה במשרה בכירה או בהשכלה מתאימה שיכולה היתה לאפשר לה לעמוד על הדקויות ועל החסרונות שבצורת העסקתה.
לתובעת לא הוצע להיקלט כעובדת מדינה, לא הוצגו בפניה אפשרויות בחירה ואין חולק שגם ההתקשרות עמה נפסקה באופן חד צדדי.
עיקר המחלוקת בתביעה היא על שאלת הוכחת השכר החלופי. במקרה זה, דחה בית הדין את חוות דעת המדינה, שעליה הוטלה חובת ההוכחה בנושא השכר החלופי. חוות הדעת מטעם התובעת התקבלה במלואה.
מנגד, נדחתה עמדת התובעת לפיה יש לראות בכל השכר ששולם תמורת העבודה כשכר הבסיס.
המשמעות היא, שלתובעת מגיע פיצוי ממוני עבור התקופה שלא התישנה, בגין ההפרש בין התמורה שקיבלה כפרילנסרית, לבין השכר החלופי לו טענה, בסכום של 193.07 אלף שקלים.
בנוסף, זכאית התובעת לתשלום בסכום של 21 אלף שקלים בגין חלק המעסיק בדמי הביטוח הלאומי.
בנוגע לפיצוי לא ממוני, בית הדין לקח בחשבון את כל השיקולים ופסק כי המרכז (המדינה) ישלם לתובעת פיצוי בסכום של 85 אלף שקלים. הפיצוי הלא ממוני כולל גם את הסוגיות של הפרת חוק הגנת השכר, הפרת חובת השימוע ונזקים נוספים.
בנוסף, בית הדין הטיל על המדינה להשתתף בשכר טרחת עורך הדין והוצאות המשפט בסכום של 33 אלף שקלים.
