ככל שמתרבות התביעות של עובדים שמתלוננים על התעמרות במקום העבודה, כך הולכת ומתבהרת העובדה שבתי הדין לעבודה אינם מגלים אמפתיה כלפי מעסיקים ומנהלים שמתעמרים בעובדיהם.
בכך מיישמים בתי הדין לעבודה את התפיסה לפיה כל עובד זכאי לסביבת עבודה בטוחה ומכבדת ואסור למעסיק להתעמר בעובד במסגרת יחסי העבודה.
המשמעות היא, שעובד אשר המעסיק התעמר בו במסגרת יחסי העבודה, עשוי להיות זכאי לפיצוי בשל עוגמת נפש. ברוב המקרים מדובר בפיצוי של עשרות אלפי שקלים לפחות.
זאת ועוד, מבחינת בתי הדין, זכותו של עובד לקבל פיצוי בשל עוגמת נפש הנגרמת כתוצאה מהתעמרות במקום העבודה לא חייבת לנבוע מיחס מבזה ומשפיל בצורה קיצונית.
כלומר, גם במקרים של התעמרות "קלה" יחסית, מגלה בית הדין לעבודה אפס סובלנות כלפי מעסיקים שמנצלים לרעה את חולשתם של עובדיהם ולעיתים את תלותם במקום העבודה.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתעמרות קשה ומתמשכת, המטילה אימה על עובד, פוגעת המוטיבציה שלו ויוצרת אצלו תחושה של סטרס מתמשך.
יתרה מכך, מבחינת בתי הדין, העובדה שעובד שסבל התעמרות במקום העבודה, ולמרות זאת המשיך לעבוד באותו מקום לאורך תקופה ארוכה, לא מהווה עדות לכך שהוא הסכים להתעמרות או שיתף איתה פעולה.
להלן שני מקרים בהם פסק בית הדין לעבודה פיצויים של 15-30 אלף שקלים לעובדות שנגרמה להן עוגמת נפש כתוצאה מהתעמרות:
במקרה אחד פסק בית הדין כי מעסיק ישלם לעובדת שסבלה התעמרות, סכום של 30 אלף שקלים כפיצוי עבור עוגמת נפש.
העובדת הועסקה בחברה מסויימת במשך ארבע ששנים, בתפקיד שבמסגרתו היא סרקה מסמכים למחשב. לאחר פיטוריה הגישה העובדת תביעה כנגד החברה לתשלום פיצויים, בין היתר בגין התעמרות בעבודה.
לטענת העובדת, היו שני נושאים עיקריים שמבחינתה היוו התעמרות ופגיעה בזכויותיה: נושא אחד היה מכתב שנמסר לה, ובו היא ננזפה על ידי מנהל החברה בגין שיחות טלפון ארוכות.
במקרה זה נדרשה העובדת שלא לשוחח בטלפון כלל במהלך שעות העבודה. במכתב הובהר לה, כי אם תשוחח בטלפון יקוזז זמן השיחה משעות עבודתה, וכי קיזוז מינימלי לשיחה יסתכם ברבע שעה. במקביל הודיעה החברה לעובדת כי בכל יום יקוזזו 45 דקות משכרה בשל הפסקות.
נושא שני שבגינו תבעה העובדת בעקבות התעמרות במקום העבודה מתמקד בכך שבשלב מסויים היא נדרשה לשבת במשך כמה חודשים בחדר ריק, שהיה בו חלון פנימי לכיוון חדרו של מנהל החברה, רוב התקופה ללא כל מעש, ואף נדרשה לדווח על כל יציאה משטח המשרדים, כולל יציאה לשירותים.
החברה מצידה טענה להגנתה כי לא מדובר בהתעמרות אלא בכך שדרישות אלה הוצבו בלית ברירה שכן העובדת הפגינה זלזול ועזות מצח: היא ניהלה שיחות טלפון פרטיות ממושכות בשעות העבודה במקום לבצע את עבודתה. העברתה לחדר נפרד בוצעה, לדברי המעסיק, בגלל היעדר אמון בה.
למרות טענות המעסיק פסק בית הדין לעבודה כי מדובר בהתעמרות וכי החברה נהגה בה בחוסר תום לב במסגרת יחסי העבודה. כאמור, בית הדין פסק כי החברה תשלם לעובדת פיצוי בסכום של 30 אלף שקלים.
השופטים כתבו בהחלטתם, כי אף שלמעסיק יש סמכות לנהל את עסקיו כראות עיניו, סמכות זו אינה בלתי מוגבלת ויש להפעילה בתום לב, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע.
בית הדין קבע, כי במכתב שנמסר לעובדת יש כמה הוראות המהוות פגיעה לא סבירה ומידתית. זאת, גם ביחס לאיסור הגורף על לשוחח בטלפון במשך כל יום העבודה, גם בהתייחס להוראה לפיה ינוכו 15 דקות לפחות משכרה בגין כל שיחה, וגם ביחס לקיזוז זמן הפסקה של 45 דקות מדי יום בלי לציין מהן שעות ההפסקה שהיו נהוגות בפועל.
למרות כל זאת ציין בית הדין כי עצם מסירת המכתב כשלעצמה, בלי ליישם את האמור בו, אינו מהווה התעמרות.
בסיכומו של דבר פסק בית הדין כי החברה נקטה בדרך משפילה, מבזה ופוגעת בזכויות העובדת בעת שדרשה ממנה לשהות ימים ארוכים לבדה, בחדר ריק מציוד עבודה, ללא מעש, תחת מעקב צמוד שבמסגרתו היא נדרשה לדווח על כל יציאה, לרבות לחדר השירותים.
במקרה אחר הטיל בית הדין לעבודה על מעסיק שהתעמר בעובדת בעלת מגבלה רפואית שלא יכלה להרשות לעצמה לעזוב את מקום העבודה, לשלם לעובדת פיצוי כולל בסכום של כ-96 אלף שקל, כאשר כ-15 אלף שקל מסכום זה מהווה פיצוי בגין התעמרות (יתר הסכום נפסק בשל הפרת שיוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלות והפרת חובת שימוע).
העובדת היא אם חד הורית ומפרנסת יחידה. בעת שהתרחשה ההתעמרות במקום העבודה למד בנה באוניברסיטה והיא לא יכלה להרשות לעצמה לעזוב על אף היחס המתעמר.
מכאן, קבע בית הדין לעבודה, כי לא ניתן לייחס לתובעת הסכמה למהלך זה של יחסי עבודה, אף שלא התפטרה בשל היחס המשפיל כלפיה.
לאור מסכת ההתנכלות התעסוקתית שעברה העובדת, פסק בית הדין כאמור, כי המעסיק ישלם לה פיצוי בסכום של 15 אלף שקלים בגין ההתעמרות.
המקרה הראשון מפורט ומובן, המקרה השני מנוסח בלקוניות ולא ניתן להסיק ממנו מסקנות, מעבר לעובדה, שהתקבלה הטענה והחברה נדרשה לשלם.
על סמך מה העובדת תבעה בגין התעמרות?
מה היתה טענת החברה?
רב הנסתר על הגלוי.
הכוונה בהצגת המקרה השני הייתה להראות כי קיימים גם מקרים בהם טענת ההתעמרות יכולה להמשך זמן רב, והטיעון של משך זמן ארוך אינו יכול לספק הגנה לארגון (למה לא התלוננת?), כי קיים אי שיוויון בין הכוחות (המעסיק/מנהל לעובדת), ולפיכך כל עוד ניתן לפסוק כי היתה התעמרות , "קבלתה של ההתעמרות" או אי דיווח על ההתעמרות לא יכולים לשמש מגן לארגון מפני תביעות.