בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעור של עובד נגד הקביעה של בית הדין האיזורי לעבודה, לפיה החברה הצליחה להוכיח את הנטל המוגבר, בנוגע לכך שהעובד גנב את מוצריה לצורך מסחר בהם, לרבות הקביעה בנוגע להפרת צו גילוי מסמכים בגינה נפסקו הוצאות.
בנוגע לפיצוי בגין נזק ממוני בשל הגניבה, פסק בית הדין, כי גם אם ניתן לחייב את העובד בהשבת סכומי גניבות על בסיס אומדן מושכל, היה מקום לפרוש תשתית עובדתית שבאמצעותה ניתן לערוך אומדן.
עוד פסק בית הדין הארצי כי לא היה מקום לחייב את העובד בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, משום המקרה לא מצדיק שימוש בסמכות החריגה להושיט סעד שלא נתבע.
בסיכומו של דבר פסק בית הדין כי החברה זכאית להחזר הוצאות חקירה פרטית והוצאות משפט.
פרטי המקרה: העובד פוטר מהחברה שבה עבד בגלל גניבה. העובד תבע מהחברה פיצויי פיטורים, שכר חודש אחרון, פיצוי בגין פגיעה ביכולת תעסוקה ושם טוב, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
המעסיק הגיש תביעה שכנגד בו תבע לחייב את העובד בתשלום פיצויים הכוללים:
- שווי מוצרי החברה שנגנבו ונמכרו, ושבקשר אליהם פורסמו ביקורות בחנות הווירטואלית שפתח העובד.
- שווי מוצרי החברה שנגנבו והועמדו למכירה בחנות הווירטואלית.
- ערך הרכוש שנגנב ותועד באמצעות מצלמות האבטחה.
- ערך הרכוש שנגנב ונמצאו לגביו עדויות במחשבו האישי של העובד על ידי המשטרה.
- ערכו המוערך של רכוש החברה שנגנב על ידי העובד במהלך תקופת העסקתו.
- עלויות הבדיקה.
בית הדין האיזורי לעבודה קיבל את תביעות הצדדים רק בחלקן ולכן הצדדים ערערו. בית הדין הארצי לעבודה דחה את רוב הערעורים ופסק כך:
בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעת מעסיק נגד עובדו בטענה כי גנב ממנו רכוש או ציוד, כל עוד העילה הקונקרטית הנתבעת מצויה בסמכותו.
מכיוון שכך, בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעה שהעילה שלה היא חוזית או עשיית עושר ולא במשפט. עוולת הגזל הנזיקית אינה בסמכות בית הדין לעבודה.
זיהוי העילה נעשה על פי אופן ניסוח כתב התביעה. בית הדין פסק, כי במקרה הנוכחי קשה לחלץ מכתב התביעה שכנגד, מסקנה ברורה בנוגע לאפיון עילת התביעה.
אבל במקרה של אי בהירות העילה, בנסיבות בהן דיני החוזים ודיני הנזיקין עשויים להכלל בה, לא תישלל סמכות בית הדין לעבודה.
בנוגע להוכחת גניבה על ידי העובד: מעסיק שטוען כי עובד שלו ביצע מעשי מרמה או גניבה, צריך להוכיח את טענתו, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר.
במקרה הנוכחי, פסק בין הדין הארצי, כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי, כי העובד גנב את מוצרי החברה לצורך מסחר בהם.
נדחתה הטענה כי יש לתת משקל נגד לכך שהחברה חזרה בה מכתב האישום שייחס לעובד גניבה.
בית הדין פסק כי עובד לא יכול לתלות את הימנעותו מקיום צו גילוי, בקיומה של חקירה פלילית, בשל חיסיון מפני הפללה עצמית.
לכן אין מניעה שמחדל העובד מגילוי מלוא הפרטים שהתבקשו בצו הגילוי, יזקפו לחובתו ויהוו תמיכה למסקנה שגנב מהמעסיק.
כאמור, בית הדין פסק כי החברה הרימה את הנטל המוגבר המוטל עליה בנוגע לייחוס גניבה לעובד.
פיצוי בגין נזק ממוני בשל הגניבה: ככלל, במקרה גניבה יכול המעסיק לתבוע מכוח דיני החוזים או עשיית עושר כפיצוי, את העלות ששילם בגין רכישת הרכוש, שווי הרכוש שנגנב במועד גניבתו, ואובדן הרווח העתידי שאמור היה להפיק מהרכוש שנגנב אלמלא הגניבה. עליו להוכיח את העובדות מהן ניתן להסיק את גובה הפיצוי.
יש מצבים בהם, בעקבות קשיי המעסיק להוכיח את היקפה המדויק של הגניבה לצורך פסיקת פיצוי בגין נזק ממוני, הסעד יקבע על יסוד עוגנים סבירים שמאפשרים עריכת אומדן מושכל של הנזק.
בית הדין פסק, כי במקרה הנוכחי, לא הוצגה תשתית עובדתית, מעבר לחשדות שיש להם בסיס כללי אך אין ביכולתם להוות תשתית מספקת לעריכת אומדן.
הפרת צו גילוי והסתרת נתונים הנדרשים לכימות הסעד מהווה נסיבה שיש לשקול אותה בצד שימוש באומדן, גם ביחס לנזק שהתגבש בעבר, כדי שמי שגרם לנזק ראייתי לצד שכנגד, על ידי הפרת צו הגילוי, לא יצא נשכר מכך.
במקרה הנוכחי ניתן משקל להתנהלות פגומה של בעל דין בעת קביעת הסעד, וזו היוותה נסיבה השוקלת לצד שימוש באומדן.
עם זאת, במקרה זה אין לפסוק את הפיצוי הנוסף על יסוד אומדן, שכן התשתית הראייתית שהונחה אינה מספקת לעריכת אומדן מושכל.
אמנם תוצאה זו, לפיה החוטא יצא נשכר ממחדליו הדיוניים מוקשית, אך ניתן לפסוק הוצאות או פיצוי בלתי ממוני, אם סעד זה התבקש בתביעה.
העובד חויב בתשלום פיצוי בגין נזק שאינו ממוני למרות שזה לא נתבע בכתב התביעה, ולכן דינו להתבטל.
הסמכות לפסוק סעד שלא נתבע צריכה להיות שמורה למקרים חריגים. מקרה זה לא נכלל כמקרה המצדיק שימוש בסמכות החריגה להושיט סעד שלא נתבע.
עוד פסק בית הדין הארצי, כי בית הדין האיזורי צדק כששלל מהעובד את פיצויי הפיטורים ותשלום דמי הודעה מוקדמת במלואם, נוכח נסיבות הגניבה וחומרתה.
בית הדין דחה את הטענה שהחברה שחזרה בה מכתב האישום ולכן אין מקום לשלול את פיצויי הפיטורים על יסוד המעשים שהיוו תשתית לכתב האישום הפלילי.
בנסיבות העניין המיוחדות, אין עילה להתערב באי חיוב החברה בתשלום פיצוי בגלל היעדר שימוע, נוכח מכלול נסיבות העניין.
פיצוי בגין נזק ממוני, אובדן הכנסה ופגיעה בשם טוב: העילה לא הוגדרה בצורה מספקת בכתב התביעה, אך מכל מקום הנזק הנתבע היה ממוני ונזק כזה לא נגרם.
בית הדין פסק, כי ברגע שהוכחה הגניבה, זכאית החברה להחזר הוצאות שהוציאה לצורך חקירה פרטית לצורך גילוי הגניבה ומניעתה, בכפוף לחיוניות ההוצאה וסבירותה.
בית הדין פסק כי על העובד לשאת בעלויות החקירה הפרטית, שהיתה לה תרומה חשובה לגילוי האמת.
בנוגע לסבירות ההוצאה פסק בית הדין, כי לא נמצא שהסכום שנפסק על ידי בית הדין האיזורי – 25 אלף שקלים – הינו גבוה מדי.
נהפוך הוא, הסכום נמוך וחורג ממתחם הסביר לקולא, שכן בוצעה חקירה יסודית, שכללה פעולות רבות והניבה פרי כלכלי. מכיוון שכך, פסק בית הדין, כי על העובד לשלם 25 אלף שקלים נוספים תמורת החזר הוצאות החקירה. כמו כן העלה בית הדין הארצי את סכום ההוצאות שעל העובד לשלם לחברה ל-40 אלף שקלים.
