כל עובד שמלאו לו 21 ועובדת שמלאו לה ,20 זכאים להפרשות לביטוח פנסיוני, בין אם מדובר בקרן פנסיה, בקופת גמל או בביטוח מנהלים.
שיעור כלל ההפרשות לביטוח הפנסיוני הוא 18.5%, כאשר ששה אחוזים מהם על חשבון העובד ושאר ה-12.5% על חשבון המעסיק.
אם מעסיק הפר את חובתו בנושא זה, העובד יכול לתבוע אותו בבית הדין לעבודה ובמקביל הגיש תלונה ליחידת האכיפה של חוקי העבודה.
כל מעסיק חייב להעביר את סכומי ההפרשות לפנסיה של העובדים אל הגוף המוסדי המנהל את הביטוח הפנסיוני של העובד, בתוך שבעה ימי עסקים מיום תשלום המשכורת, או בתוך 15 ימים מתום החודש שעבורו משולמים הכספים – המוקדם מהם.
הפרשות החובה מחושבות על פי שכר הבסיס ברוטו של העובד, ללא שעות נוספות, או לפי השכר הממוצע במשק – הנמוך מביניהם.
נשאלת השאלה, אם כן, האם העובד והמעסיק יכולים להסכים ביניהם על הסדר אחר במקום הפקדה לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים.
לדוגמה, האם המעסיק יכול – לבקשת העובד ובחתימתו על מסמך המעיד כי קיבל את הכספים והוא פוטר את המעסיק מלהפקידם לביטוח פנסיוני – לתת לעובד את הכספים שהיו אמורים להיות מופקדים לביטוח פנסיוני
"התשובה לכך שלילית", אומר עו"ד קובי חתן, מומחה בדיני עבודה.
"צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק חל על כלל העובדים והמעסיקים והוא בבחינת דין קוגנטי, כלומר הוראה שלא ניתן להתנות עליה גם בהסכמת הצדדים.
"כפי שלא ניתן להסכים (בין העובד והמעסיק) על שכר הנמוך משכר המינימום, כך לא ניתן להסכים על ביטול ההפרשות הפנסיוניות".
האם העובד חייב לבחור את קופת הביטוח הפנסיוני שלו?
"העובד הוא זה שבוחר את המוצר הפנסיוני שלו. אבל בהיעדר בחירה של העובד, על המעסיק להפקיד את הכספים לקופת ברירת המחדל".
יצויין, כי לא רק שלעובד יש את הזכות שיופקדו עבורו כספים אלה לביטוח הפנסיוני, אלא שהזכות הזאת היא למעשה חובה.
כלומר לעובד אין זכות לוותר על זכות זו. בנוסף, הוא גם לא רשאי לוותר על כספים שלא הועברו לקופת הפנסיה שלו בעבר, והוא אינו יכול למנוע את ניכוי החלק שלו בהפרשות מתוך השכר.
זאת ועוד, מעסיק שלא העביר את הכספים עד ה-15 לחודש, עלול להיות מחוייב בתשלום ריבית לגוף הפנסיוני.
ואם המעסיק לא העביר את הכספים בתוך 31 יום מהמועד שבו היה צריך לשלם את השכר על פי החוק, ייחשב האיחור להלנת שכר עבור סכומים אלה, גם אם השכר עצמו שולם בזמן.
