בית הדין האיזורי לעבודה פסק לאחרונה כי עובד ישלם למעסיק פיצוי של 60 אלף שקלים בשל הפרת הסכם העבודה, הפרת חובת האמון וחובת תום הלב. לאחר ערעור העובד לבית הדין הארצי, ובהסכמת המעסיק, הופחת סכום זה ל-30 אלף שקלים.
עוד פסק בית הדין האיזורי, כי העובד ישלם למעסיק סכום נוסף עבור סחורה שלקח ללא רשות והוצאות משפט.
מסכומים אלה קוזזו פיצויי הפיטורים ופיצוי לעובד בגין פיטורים ללא שימוע.
זאת ועוד, בית הדין האיזורי שלל מהעובד 28 אחוזים מפיצויי הפיטורים שהגיעו לו, ונמנע מלפסוק לזכותו פיצוי בגלל אי מתן הודעה מוקדמת.
בעקבות זאת ערער העובד לבית הדין הארצי לעבודה, שקיבל את הערעור בחלקו ופסק כך:
בית הדין הארצי ציין, כי במחלוקת שעמדה במוקד ההליך, קבע בית הדין האיזורי לעבודה כי בתקופה בה עבד המערער אצל המעסיק, הוא הקים יחד עם המנהל הישיר שלו ועם יועצת חיצונית של המעסיק, 'שותפות', שביצעה באופן ישיר פעילות לטובתם שלושתם, תוך הגדלת היקף הסיכון של המעסיק.
עוד קבע בית הדין הארצי, כי העובד ושותפיו פעלו בניגוד להוראות החוזה שנחתם בין העובד לבין המעסיק. על פי חוזה זה, היה על העובד לפעול לטובת המעסיק בכל הנוגע לתחום עיסוקו.
עוד קבע בית הדין, כי פעילות העובד ושותפיו, תוך כדי עבודתו אצל המעסיק, מהווה חתירה תחת עסקי המעסיק. חתירה זו מהווה הפרת חובת האמון וחובת תום הלב המוטלת על עובדים כלפי מעסיקיהם.
בדין הדין קבע, כי העובד פעל תוך העלמת האמת מהמעסיק באופן מכוון ותוך הפרת חובת האמון, בתכנון מראש ותוך שימוש במידע שעמד לרשותו במסגרת עבודתו אצל המעסיק.
נוכח כל זאת, פסק בית הדין הארצי, כי חיובו של העובד בתשלום פיצוי בלתי ממוני בסכום של 60 אלף שקלים, בעקבות הפרת האמון והשלילה החלקית של פיצויי הפיטורים, כאמור 28 אחוזים מסכום פיצויי הפיטורים, עבור תקופת העבודה הקצרה שלו אצל המעסיק, ואי פסיקת דמי הודעה מוקדמת, הם מידתיים ועולים בקנה אחד עם חומרת המעשים המיוחסים לו.
עם זאת, בית הדין פסק, כי נוכח הנסיבות האישיות של העובד, וההסדר בין המעסיק לבין שותפיו של העובד למעשים שבגללם הוא חויב בתשלום הפיצוי, ושבמסגרתו פטרו את אותם שותפים מכל חבות כספית, כנגד ויתור על המשך ההליכים המשפטיים, ותוך לקיחה בחשבון את עמדת המעסיק, שבהגינותו הסכים גם במעמד הערעור לוותר על חלק מהותי מהפיצוי, יש להציב את החיוב בפיצוי לא ממוני על סכום של 30 אלף שקלים, כערכם ביום מתן פסק דינו של בית הדין האזורי. כל שאר החיובים בפסק דינו של בית הדין האזורי יעמדו בעינם.
מאחר שבית הדין האיזורי לעבודה השתית את חיובו של העובד בגין פיצוי לא ממוני, על הפרת חובת תום הלב וחובת האמון כלפי המעסיק, לא נדרש בית הדין הארצי לסוגיית ההפרה של סוד מסחרי או אינטרס בר הגנה.
כאמור, רוב הערעור של העובד נדחה, פרט להפחתת הפיצוי הבלתי ממוני והעמדתו על סכום של 30 אלף שקלים. לא ניתן צו להוצאות בערעור.
