הנוהג לפיו עובד מתחייב כלפי המעסיק לתקופת העסקה מינימלית, ובמקרים בהם העובד עוזב לפני תום תקופת ההתחייבות המעסיק גובה ממנו קנס שעלול להגיע במקרים מסויימים לאלפי שקלים, הולך ומצטמצם ולמעשה הולך ונעלם.
הסיבה העיקרית לכך היא שיותר ויותר חברות מכירות בעובדה שנוהג זה פוגע לא רק בעובדים אלא גם בהן עצמן.
לארגונים רבים כבר ברור שלא ניתן להחזיק בחברה עובד כנגד רצונו, בעיקר משום שהוא יהיה חסר מוטיבציה, לא יתרום את המיטב והמירב לחברה ויהפוך מנכס לנטל. במקרים כאלה עדיף לחברה לגייס עובד שכן מעוניין לעבוד בה.
במשך שנים נהגו מעסיקים לקזז סכומים משכרם של עובדים שעזבו לפני תום תקופת ההתחייבות (ולפעמים גם משכרם של עובדים שפוטרו שלא שבאשמתם), באופן יחסי לתקופת ההעסקה שנותרה לתקופה שכלולה בהתחייבות.
אלא שבהתאם לחוק חופש העיסוק, החלו בתי הדין לעבודה לפסוק כנגד מעסיקים שגבו סכומי כסף תמורת עזיבת העובד.
ועם זאת, יש תנאים מסויימים שבהם בתי הדין מתירים למעסיק לגבות תשלום מעובד שעזב לפני תום תקופת ההתחייבות.
התנאי העיקרי לכך הוא, כאשר העובד עבר הכשרה משמעותית על ידי הארגון עצמו, או נשלח להכשרה שהארגון שילם תמורתה, ועזב את הארגון לפני שהארגון קיבל מהעובד את תמורת ההכשרה, כלומר לפני שההכשרה שקיבל העובד יושמה לטובת הארגון.
לפיכך נקבע, כי מעסיק שהשקיע משאבים בהכשרה מיוחדת לעובד, רשאי במקרים מסוימים לדרוש מהעובד להתחייב לתקופת העסקה מינימלית.
במקרים אלה, אם העובד מפר את התחייבותו ועוזב את העבודה לפני תום התקופה שאליה התחייב, המעסיק רשאי לדרוש מהעובד להחזיר לו את עלות ההכשרה.
להלן מקרה לדוגמה, שבו בית הדין פסק כי על עובדת שעברה הכשרה משמעותית, להחזיר למעסיק חלק מסכום ההכשרה.
בנוסף, תבע המעסיק מהעובדת פיצוי בשל הפרת חוזה בחוסר תום לב, משום שהיא פתחה עסק מתחרה הודות להכשרה שעברה על חשבונו (של המעסיק), אולם בית הדין לא פסק פיצוי שכזה.
פרטי המקרה: העובדת הועסקה בחברה מסויימת במשך כשמונה וחצי חודשים. החברה העניקה לעובדת הכשרה מאוד ספציפית שנדרשה לה כדי לשרת את לקוחותיה.
בהסכם ההעסקה סוכם, כי אם העובדת תתפטר או תפוטר בגלל בעיות משמעת לפני שיחלפו ארבע שנים ממועד תחילת העבודה, יהיה על העובדת להחזיר לחברה את עלות הכשרתה בסכום כולל של 30 אלף שקלים.
במהלך תקופת ההכשרה (ובמסגרת הכשרתה) הניבה העובדת לחברה תמורה כספית בעת שביצעה את המטלות הכרוכות בתפקידה, בעלות מופחתת (כלומר הלקוחות שילמו עלות מופחתת בשל העובדה שהעובדת היתה למעשה מתלמדת).
בתום שמונה וחצי חודשים מיום תחילת העבודה פוטרה העובדת משום שסירבה לבצע משימות מסויימות הכלולות בחוזה ההעסקה עליו חתמה.
לאחר שפוטרה היא פתחה עסק עצמאי בו עסקה באותו תחום הכלול בהכשרה שקיבלה על ידי המעסיק. למעשה היא הקימה עסק מתחרה הודות להכשרה שקיבלה מהמעסיק, הנמצא ברדיוס של שלושה ק"מ ממקום העסק של המעסיק שמימן את הכשרתה.
החברה הגישה לבית הדין תביעה כנגד העובדת, בין היתר ביקשה שהעובדת שפוטרה תחזיר לחברה את עלות ההכשרה בסכום של 30 אלף שקלים וכמו כן דרשה החברה מהעובדת פיצוי בשל הפרת הסכם העבודה.
העובדת טענה בבית הדין כי חוזה העבודה עליו חתמה הוא אמנם חוזה אחיד, אבל יש בו תנאי מקפח.
לטענה העובדת החברה הפלתה אותה לרעה לעומת עובדים אחרים בכל הנוגע לאכיפת ההסכם, שכן במקרים אחרים (של עובדים שעזבו לפני תום תקופת ההתחייבות) לא דרשה החברה לאכוף את התנאי בנוגע להחזרת עלות ההכשרה.
בית הדין קיבל את תביעתה של החברה באופן חלקי והורה לעובדת להחזיר לחברה חלק מעלות הכשרתה בסכום של 18 אלף שקלים.
אף שחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים הנו חוזה אחיד, קבע בית הדין, לא מדובר במקרה זה בתנאי מקפח, שכן העובדת הוכשרה לעבודה בתחום ספציפי ובמומחיות מיוחדת. ואילולא עבדה בחברה, היתה נדרשת ללמוד בקורס שעלותו גבוהה.
עלות ההכשרה של העובדת כללה שני דברים: את עלויות הלימוד של העובדת, וגם את הפסד ההכנסה הנובעת מהתמורה המופחתת ששילמו הלקוחות עבור עבודתה של העובדת כמתלמדת.
בית הדין לעבודה קבע, כי החברה השקיעה משאבים בהכשרת העובדת ולכן מדובר במקרה בו ראוי להגביל את חופש העיסוק שלה, אבל רק לתחום הצר הנוגע להכשרתה המיוחדת בחברה ובשטח הגיאוגרפי הסמוך לעסק של החברה.
לאחר חישוב עלות הכשרתה של העובדת, הפחית בית הדין מתוך עלות זו את ההכנסות שקיבלה החברה מלקוחות אשר העובדת שירתה אותם במהלך הכשרתה, והגיע למסקנה שסכום עלות ההכשרה של העובדת עומד על 18 אלף שקלים.
בית הדין לעבודה קבע, כי העובדת אכן הפרה את חוזה העבודה, שכן היא נהגה בחוסר תום לב והפרה את חובת הנאמנות והאמון המוטלת עליה, בכך שפעלה רבות כדי לגרום לחברה לפטר אותה. וכל זאת, במטרה לפתוח עסק מתחרה הממוקם ברדיוס של שלושה ק"מ מהמעסיק.
ולמרות זאת, פסק בית הדין לעבודה, כי החברה לא זכאית לפיצוי נוסף בגין הפרת ההסכם, מעבר לפיצוי שנקבע בהסכם.
לאור כל זאת, פסק בית הדין לעבודה, כי העובדת תשלם לחברה סכום של 18 אלף שקלים פיצוי על פי ההסכם בגין עלות הכשרתה, בתוספת ריבית והצמדה.
יש להדגיש, כי במקרים בהם בית הדין לעבודה משתכנע שההגבלה על חופש העיסוק של העובד היא בלתי סבירה, הוא יכול לבטל את הסעיף בחוזה העבודה שבו עובד התחייב לעבוד אצל המעסיק פרק זמן מינימלי בשל הכשרה מיוחדת או להחזיר למעסיק את עלות ההכשרה אם יפר את התחייבותו.
