אחות בבית חולים יצאה, מתוך בחירה, לחופשה ללא תשלום לצורך לימודים. בהסכם בינה ובין המעסיקה, צוין במפורש כי עליה לשוב לעבודה בבית החולים עם תום הלימודים, ובאם לא תעשה זאת דינה יהיה כדין מתפטרת.
לקראת חזרתה לעבודה יצרה העובדת קשר עם המעסיקה והציבה דרישות חדשות לחזרתה לעבודה. העובדת אף ציינה במפורש כי היא איננה מתפטרת אך בכוונתה לשוב לעבוד אצל המעסיקה רק בתנאים משלה, אשר כללו בין היתר הצבה בתפקיד אחות או מזכירה רפואית סמוך למקום מגוריה.
המעסיקה השיבה לעובדת כי היא מסרבת לתנאים שהוכתבו לה ומאחר והעובדת הבהירה כי תשוב לעבודה רק בתנאים אלו, אין לה (למעסיקה) ברירה אלא לראות בעובדת כמי שהתפטרה.
העובדת פנתה לבית הדין לעבודה בדרישה לפיצויי פיטורין, הלנת שכר, פנסיה מוקדמת וכן פיצויים בגין פיטורין שלא כדין. לטענתה, היא לא התפטרה מרצונה אלא נאלצה להתפטר, שכן המעסיקה לא הותירה לה ברירה כאשר לא נענתה לבקשותיה לחזור לעבודה לאחר חופשת הלימודים.
בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה בקביעה שלמעסיקה לא נותרה ברירה אלא לראות בעובדת כמי שמתפטרת. נקבע כי השאלה האם העובד התפטר או פוטר, כעקרון, היא בגדר שאלה עובדתית, אולם ישנם מקרים בהם התנהגות והתנהלות הצדדים מלמדים אחרת וכי התנהגותה של העובדת מצביעה על רצונה להתפטר וכוונתה לגרום למעסיקה לפטרה.
העובדת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וגם זה דחה את תביעתה על הסף. בית הדין הארצי לעבודה התבסס על פסק דין קודם, בו נקבע כי לא כל אקט פורמאלי של פיטורין הוא חזות הכול והתפטרות יכולה לעטות אצטלא של פיטורין, ולכן יש מקום לפרשנות של המערכת השיפוטית.
