חברה הורשעה בבית הדין האיזורי לעבודה בשתי עבירות: אי מסירת טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו – בניגוד לחוק הודעה לעובד, ואי ניהול פנקס חופשה, בניגוד לחוק חופשה שנתית. בית הדין האיזורי לעבודה פסק כי על החברה לשלם קנס בסכום של 35 אלף שקלים.
החברה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, והוא זיכה את החברה מאשמת אי ניהול פנקס חופשה, בשל חזרתה של המאשימה מאשמה זו.
בנוגע לאשמת אי מסירת הודעה לעובד פסק בית הדין לעבודה כי הוא דוחה את הערעור והחזירה את הדיון לבית הדין האיזורי.
החברה טענה בפנייתה לתובע המוסמך, כפי שטענה עוד בשלב החקירות, כי מסרה את ההודעות לעובד ואף צירפה לפנייתה העתקים של אותן הודעות שנמסרו לדבריה ל-10 העובדות הרלוונטיות.
עם זאת, מצא בית הדין מקום להרשיעה בעבירה של אי ניהול פנקס חופשה, מאחר שהמסמכים שהציגה המערערת כפנקס חופשה לא כללו את הפרטים הנדרשים לפי חוק חופשה שנתית והתקנות מכוחו של סעיף זה.
חובות הרישום ביחס לחופשה שנתית מוסדרות בחוק חופשה שנתית, אשר קובע, כי מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה שבו ירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות.
החוק קובע את החובה לנהל פנקס חופשה, הנוגעת לכל עובד. עוד קובע החוק כי פנקס החופשה יכלול את הפרטים שיקבעו בתקנות.
מדובר בפרטים הבאים: שם העובד, שם האב ושם המשפחה, מספר הזהות, תאריך התחלת העבודה, מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום, התאריך בו חדל העובד לעבוד, פדיון החופשה ששולם ותאריך התשלום.
הוראות התקנה לא יחולו על מעסיק שחייב לנהל פנקס חופשה והמנהל כרטיסייה או רישום סדיר אחר, שאושר על ידי מפקח עבודה אזורי ושבהם רשומים הפרטים האמורים בתקנה.
החברה טענה בבית הדין כי התקנה הרלוונטית בתקנות החופשה מתייחסת לכל עובד הזכאי לחופשה שנתית. וכי עובד זכאי לחופשה שנתית רק לקראת השלמת שנת עבודתו השנייה, ורק אז יש חובה לרישום הפנקס. טענה זו, פסק בית הדין הארצי, אין לקבל.
ראשית, היא מנוגדת להוראת חוק חופשה שנתית הקובעת כי הרישום יעשה לגבי כל עובד. שנית, סעיף 2 לחוק חופשה שנתית קובע כי כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה.
בית הדין פסק, כי אין לערב בין זכאות לכך שעל עובד יחולו הוראות חוק חופשה שנתית לבין העיתוי למתן החופשה השנתית בפועל.
הזכויות של עובד לפי חוק חופשה שנתית, ודאי של עובד שאינו עובד בשכר (חודשי), נצברות מיום עבודתו הראשון של העובד.
אבל מתן החופשה בפועל יכול להדחות למועד מאוחר יותר. כך למשל, עובד שעבד חצי שנה ופוטר זכאי לפדיון חופשה.
ביוני 1957 פורסמה הודעת השר בדבר סוגי המעסיקים החייבים לנהל פנקס חופשה, ובה נקבע, כי החובה לנהל פנקס חופשה תחול על כל מי שמעסיק עובד שסעיף 3 לחוק חל עליו, לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.
החברה שבמקרה הנוכחי, היא מסוג המעסיקים שחלה עליהם חובה זו, והעובדות שהן מושא כתב האישום הינן בגדר עובד שסעיף 3 לחוק חופשה שנתית חל עליו.
אשר לעבירה של אי מסירת טופס הודעה לעובד קבע בית הדין הארצי לעבודה כך: חוק הודעה לעובד קובע כי מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר מ-30 ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה.
סעיף 1 חל על עובד שהחל לעבוד אצל מעסיקו לאחר יום תחילת החוק (21 ביוני 2002).
לגבי עובד שהחל לעבוד אצל מעסיקו לפני יום תחילת החוק, נקבע בסעיף 10 לחוק הודעה לעובד כי חובת מתן הודעה לעובד תהא 30 ימים מיום שהעובד דרש בכתב הודעה על תנאי עבודתו.
סעיף 3 לחוק הודעה לעובד מטיל על המעסיק את החובה לתת לעובד, לרבות מי שהתחיל לעבוד אצלו לפני יום תחילת החוק, הודעה בכתב על שינוי בתנאי העבודה.
הפרת חוק ההודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, ובנוסף, יש לה גם השלכות על מערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק.
כך לדוגמא, הפרת החוק עלולה להעביר את נטל ההוכחה למעסיק, כאשר יש מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק עלולה לגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו, בלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.
יודגש, כי מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי לאור הנתונים, מן הדין היה לדחות את ערעור ההחברה על הרשעתה בעבירה של אי מסירת הודעה לעובד בהתייחס לשתיים מהעובדות.
אלא שבפתח הדיון בערעור טענה החברה טענות שבמהותן הן טענות של הגנה מן הצדק, לפיהן הגשת כתב האישום כנגדה מנוגדת להנחיות שהוציא משרד התמ"ת ביום 10.5.09, שלפיהן במקרה של עבירה ראשונה הנוגעת לעבירות מסמכים יש להוציא התראה תחת הגשת הליך פלילי.
לא ניתן היה להכריע בטענות אלה במסגרת הערעור, משום שנדרשה לשם כך עריכת בירור עובדתי. משרד התמ"ת הסכים להחזרת עניינה של ההחברה לבית הדין האזורי כדי לבחון לגופן את טענות החברה.
לסיכום, פסק בית הדין הארצי, כי הוא דוחה את טענות החברה כנגד הרשעתה בעבירה של אי מסירת הודעה לעובד, בהתייחס לשתיים מהעובדות.
עניינה של החברה יוחזר לבית הדין האזורי כדי לבחון את טענותיה.
