בית הדין האזורי בירושלים נדהם מהתיק שקיבל: סטיב וייז, בעליו של מפעל וחנויות קמעוניות לתיקים ותרמילים "תרמילי סטיב", נתבע על ידי שניים מעובדיו על יחס משפיל, אי תשלום של זכויות בסיסיות והעסקה בסביבת עבודה שאינה הולמת.
התובעים הנם תופרים המועסקים שמונה שנים ומעלה במתפרה שבמפעל, הממוקמת בגבעת שאול בירושלים. על פי התביעה, במהלך השנים כמות העבודה שהוטלה על העובדים היתה גדולה בהרבה, בעוד מצבת כוח האדם הצטמצמה. בעקבות תביעות שהגישו העובדים לתשלום זכויות שונות כמו ימי חופשה ודמי הבראה, החל וייז לנהוג בהם באופן פוגעני, עד כדי פגיעה בכבודם כבני אדם. הוא אסר עליהם לצאת לשירותים שלא לפי הצורך, אלא רק בהפסקה הקבועה במהלך היום. הוא מנע מהעובדים זמן סביר להכנת שתיה חמה וכן זמן הפסקה סביר לצורך חידוש הכוחות. מנע מהם להדליק את המזגן – בפרט כאשר שהעובדים הועסקו בחדר שקירותיו עשויים מעץ וללא כל חלונות. עוד לטענת התביעה, השפיל אותם כאשר התעלם מהם, הפגין כלפיהם גסות רוח כללית ומילולית, עקב אחריהם כשהלכו לשירותים וכאשר יצאו מהמפעל לדרכם הביתה.
השופטת רחל בר"ג-הישברג קבעה כי מדובר בהרעת תנאים של ממש, ביחסים פוגעניים, וכי אין לדרוש מעובדים לחזור לעבודה. על כן קבעה כי מדובר בהתפטרות בדין מפוטר. וייז ישלם לעובדים פיצויי פיטורין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שהצטברו מזה שנים – מאחר שהעובדים השתהו בטרם הגישו את התביעה. צוין כי עובדים חלשים במקרים רבים חוששים להתלונן ולהגיש תביעות, ומעדיפים להישאר ולהיות מועסקים על אף יחס משפיל מצד מעסיקים.
במהלך המשפט וייז אף לא הכחיש את יחסו לעובדים, ובפרט את העובדה שאסר עליהם לצאת לשירותים לפי הצורך ומנע מהם זכויות בסיסיות. הוא השיב שמאחר שזו היתה ההתנהלות במקום העבודה במשך שנים, לא מדובר בהרעה של תנאים ועל כן אין הוא צריך לשלם פיצויי פיטורין לעובדיו. הוא טען כי הסיבה לכך שהעובדים ביקשו להתפטר היא בעקבות שכר המינימום המשולם להם במשך שנים, וכי הם מבקשים למצוא מקום עבודה שישלם להם שכר גבוה יותר.
בית המשפט קבע כי מחובתו של כל מעסיק לדאוג לסביבת עבודה הולמת, בריאה ובטוחה לרווחתם של העובדים המועסקים על ידו. זכויות כמו מנוחה סבירה ויציאה לשירותים הנן בסיסיות שכל עובד רשאי לקבלן.