הצורך לנסוע יותר משעה למקום העבודה מאריך את יום העבודה של עובדים בישראל במידה משמעותית. כך קורה שאורכו של יום עבודה לא מסתכם בשמונה או תשע שעות אלא ב-10-11 שעות לכל הפחות, ויש מקרים שאף מעבר לכך.
בזבוז שעות ארוכות בדרכים לעבודה והחזרה הוא אחד המנועים היותר חזקים של כלכלת העבודה מרחוק. אלא שלעבודה מרחוק יש גם נקודות תורפה. היעדר פגישות אישיות של העובדים זה עם זה, ומרחק פיזי מהמנהלים הישירים ומההנהלה הבכירה, חוסר יכולת להשתתף פיזית בדיונים, בפגישות עבודה, בפגישות מחלקה או אגף, בהתייעצויות וסתם במפגשי עמיתים בין העובדים המרוחקים לבין עמיתיהם במטה החברה, מרתיע את חלק מהעובדה מלבחור באפשרות זו.
סוגיית הגמול עבור שעות נסיעה
לגבי עובדים אלה, שמעדיפים להיות נוכחים פיזית במשרד קיימת סוגיית התגמול עבור שעות הנסיעה. הרי בשעות אלה הם למעשה עומדים לרשות המעסיק. ולמרות זאת, החוק עדיין לא מאפשר לרוב העובדים לקבל שכר עבור זמן הנסיעה.
סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות עבודה כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה עצמה. לכן, השעות שבמהלכן הוא נסע לעבודה ומהעבודה לביתו, לא נחשבות שעות שמזכות בתשלום שכר, אלא אם נקבע אחרת בחוזה העבודה או בהסכם הקיבוצי שהעובד שייך אליו.
מתי כן מכירים בשעות הנסיעה
ולמרות זאת, במקרים מסויימים מכיר בית הדין בצורך לחרוג מהכלל ולהכיר בשעות הנסיעה כחלק משעות העבודה שיש לשלם עבורן שכר.
בין אם העובד קיבל שכר עבור שעות הנסיעה לעבודה וממנה, ובין אם לא, בשני המקרים הוא יהיה זכאי להחזר הוצאות הנסיעה עבור הנסיעות מביתו אל מקום העבודה ובחזרה.
אם כך, מתי שעות הנסיעה לעבודה יכולות להיחשב כשעות שיש לשלם עבורן שכר:
1 מוסדר בחוזה או הסכם קיבוצי: מקרה מסוג אחד הוא שבהסכם העבודה הקיבוצי, או בחוזה העבודה האישי הסכימו הצדדים שהעובד זכאי לשכר עבור שעות הנסיעה לעבודה ומהעבודה.
2 העובד מתחיל את יום העבודה אצל לקוחות: מקרה מסוג אחר הוא כאשר העובד לא נדרש להתחיל את יום העבודה במשרדי הארגון, אלא אצל הלקוחות, לדוגמה כאשר מדובר באנשי מכירות, והנסיעה ללקוחות נמשכת זמן רב, בפרט אם העובד נדרש לעבוד מספר שעות רב בהתאם לחוזה העבודה.
3 נוהג שנמשך זמן: מקרה שלישי שבו יש לשלם לעובד עבור שעות הנסיעה לעבודה וממנה הוא כאשר מהתנהגות הצדדים, כלומר העובד והמעסיק, על פני שנות עבודתו של העובד בארגון, היתה הבנה בין הצדדים על כך ששעות הנסיעה לעבודה הן חלק מזמן העבודה.
שעות טיסה לחו"ל לצרכי עבודה
הכללים שחלים על שעות הנסיעה לעבודה, כלומר כאשר למעט מקרים מיוחדים הן לא נחשבות לשעות שיש לשלם עבורן שכר, חלים גם על שעות טיסה לעבודה בחו"ל. עובד שמגיע אל משרדי החברה בחו"ל לא זכאי לתשלום שכר עבור שעות אלה. אלא אם כן, כאמור, נקבע אחרת בהסכם עבודה קיבוצי או בהסכם העבודה האישי.
עם זאת, כל עוד שעות הטיסה מתקיימות בשעות יום העבודה, העובד זכאי לתשלום שכר רגיל עבור יום העבודה. הסיבה לכך היא שאין לפגוע בשכר העובד בגלל שעות הטיסה.
אלא שגם כאן יש מקרים בהם ניתן לחרוג מהכלל, ולהכיר בשעות הטיסה שמעבר לשעות העבודה הרגילות כחלק משעות העבודה.
למרות זאת, כאשר מקרים מסוג זה מגיעים אל בית הדין לעבודה הוא בוחן כמה גורמים:
1 האם בעת חתימת חוזה העבודה, ידע העובד שעבודתו תהיה כרוכה בנסיעות לחו"ל, וקיבל על עצמו את התפקיד ביודעו זאת.
2 בכמה שעות טיסה מדובר, והאם הטיסות לחו"ל הן חלק מהשגרה הרגילה של עבודת העובד או שזהו מצד חריג.
3 מה שכרו של העובד, והאם הוא משקף תמורה ראויה עבור נכונותו של העובד לצאת לחו"ל לצורך עבודתו.
4 האם השכר של העובד שטס לחו"ל נפגע בגלל נסיעותיו לחו"ל.
