תושבת העיר נצרת פנתה לבית העדין האזורי לעבודה בעיר מגוריה, כנגד העירייה ומשרד התחבורה וזאת לאחר שעבדה כשנה, 5 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע, מבלי שקיבלה שכר חודשי ושאר הטבות קוגנטיות המגיעות לה כעובדת.
השופט מוסטפא קאסם נאלץ להכריע בשלב ראשון בבואו לדון בסוגיה, בנושא זהות המעסיק, לפני הגיעו לפסוק לטובת התובעת.
מתוך החקירה עלה כי התובעת נשכרה לעבודה, כדי לסייע למשרד התחבורה להקים סניף של משרד הרישוי בעיר נצרת. עדים מטעם העירייה העידו, וכך גם כרטיס הנוכחות שלה מאותה תקופה, כי היא אכן הוכשרה במטרה לעבוד במשרד הרישוי לכשהוא יפתח, אולם לעניות דעתם של עובדי העירייה, היה זה במסגרת אחריות משרד הרישוי לשלם את משכורתה ושאר התנאים הסוציאליים שלה, מכוח היותה עובדת של משרד התחבורה בסניף הרישוי אותו מנהל המשרד.
ממשרד התחבורה נטען מנגד כי אמנם העובדת יועדה לתפקיד במשרד הרישוי, אולם מי שגייס אותה לתפקיד בפועל היה העירייה ולכן היא הגוף האחראי על תנאי העסקה במקרה זה.
על פי מסמכים שהוצגו כראיות בבית המשפט, עולה כי מנכ"ל העירייה התחייב בפני משרד התחבורה להקצות מבנה ושתי מזכירות לטובת פתיחת סניף מקומי של משרד רישוי. בתמורה, משרד התחבורה היה אמור להעביר לעירייה דמי שימוש חודשיים בסך 5,000 ₪ כולל מע"מ וכן לדאוג לרהוט ואבזור הסניף על חשבון תקציב משרד התחבורה.
עוד עלה מתוך הראיות כי בעלה של התובעת, אשר היה מקושר למנכ"ל העיר, פנה אליו בבקשה שזה הראשון יסייע לאשתו (התובעת) למצוא עבודה. בין התובעת לבין מנכ"ל העירייה קישרה מזכירתו של המנכ"ל וזו הורתה לתובעת להתייצב המשרד התחבורה, כדי להתחיל לעבוד במסגרת הקמת סניף של משרד הרישוי בעיר.
כאשר התייצבה העובדת לתחילת עבודה במשרד התחבורה, הוגש לה טופס קליטת עובד ממנו נמחק שם המעסיק (משרד התחבורה) ונאמר לה כי שכרה ישולם לה על ידי העירייה. עוד עולה כי בפעמים הרבות בהן פנתה התובעת לעירייה לצורך בירורים בנוגע למשכורתה, נאמר לה שהעניין 'בבירור' וכי עליה 'להתעזר בסבלנות'. בנוסף, התובעת קיבלה זימון למבחני נציבות שירות המדינה, זימון זה הפתיע את הממונים עליה במשרד התחבורה, קרי הם היו ביוזמת הממונים בעירייה ולא במשרד התחבורה.
בבואו לפסוק בעניין זהות המעסיק, הסתמך השופט קאסם על פסיקת בית הדין הארצי בדב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד' 535, 541, (להלן: "הלכת כפר רות"), שם הותוו הכללים שעל פיהם יש לקבוע את זהות המעביד, כאשר עיקר המבחנים כוללים את שאלת ראייתם של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם; ההבחנה בידי מי הכוח לפטר את העובד; מי קיבל אותו לעבודה ומי זה שקבע את תנאי העסקתו; מי נותן לו חופשות; מי הנושא בתשלום שכרו; כיצד דווחו הכנסותיו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי; מי מפקח על עבודתו; למי הבעלות על הציוד שבו הוא משתמש לצורך עבודתו, ועוד.
בית הדין הארצי לעבודה קבע ככלל, כי די בהצטברותם של כמה מן המבחנים בלבד, כדי להצביע על המעביד הנכון. בין השאר, חלקה של העירייה בהסכם היה להעמיד שתי מזכירות בהיקף משרה וחצי לרשות משרד התחבורה בעיר.
השופט קאסם פסק כי בין העובדת לעירייה התקיימו קשרים שמהווים את הבסיס לקליטתה כעובדת. לתובעת הובהר במשרד התחבורה, עם קליטתה, כי מי שאחראי לתנאי העסקתה הינו העירייה. כמו כן, מסמך ההתחייבות של העירייה כלפי משרד התחבורה, בו התחייבה העירייה לספק מבנה ושתי מזכירות, מכיל בתוכו את המחויבות לשלם את שכרה של התובעת (אחת המזכירות). על כן זהות המעסיק היא ברורה – עיריית נצרת הינה אחראית על העסקתה וחובתה לשלם לה את שכרה החודשי בתוספת תנאים סוציאליים הקבועים בחוק.
