חוזה עבודה אישי – משתלם או לא? מי שעקב בשנים האחרונות אחר אחד מסכסוכי העבודה הבלתי נגמרים שהכריזה ההסתדרות, שמע ודאי יותר מפעם אחת את צמד המילים "חוזה אישי". לרוב, בסמיכות נגטיבית למילים "הסכם קיבוצי".
נועם מיכלסון מחטיבת המחקר של בנק ישראל חקר בתקופה האחרונה את השפעתם של חוזים אישיים על משך השירות של עובדים בחוזה מסוג זה, בין השנים 2000-2001. חוזים אישיים לעובדים מקצועיים במנהל הציבורי, נועדו לשמר עובדים מצטיינים כדי שלא יעזבו את מקום העבודה וזאת בזכות שכר גבוה יותר, גמישות ניהולית רבה ומתכונת העסקה פרגמטית.
מיכלסון בא לספר דווקא בשבחו של החוזה אישי, על סמך ממצאי מחקרו. לפי עדותו, ההסתברות לשימור עובד שקיבל חוזה אישי במנהל הציבורי בשנתיים הראשונות לעבודתו, גבוהה מזו של עובד זהה שלא קיבל חוזה מסוג זה.
עד כאן נתון הגיוני וטריוויאלי לכאורה. אלא שלאחר מכן משתנה התמונה, שכן החל מהשנה השלישית, עולה מהמחקר, עובד שקיבל חוזה אישי נוטה יותר לעזוב את מקום עבודתו לעומת מקבילו חסר החוזה. בפרספקטיבה של זמן, עד שמונה שנים מיום קבלת החוזה האישי יעזבו 43.4 אחוזים מהעובדים, לעומת 32 אחוז בלבד מעובדים דומים שלא קיבלו.
המשמעות של תוצאות אלה היא שמשך השירות של עובדים עם חוזה אישי נמוך יותר (בממוצע) מזה של עובדים דומים אך ללא חוזה אישי. בהיבט של שימור עובדים מצטיינים המשמעות היא שהחוזה האישי מצליח למלא את ייעודו רק עד שנתיים, שכן לאחר מכן עובדים שקיבלו חוזה אישי עוזבים מהר יותר מעובדים דומים להם שלא קיבלו חוזה עבודה אישי.
