מנהלת אדמיניסטרטיבית אשר עבדה 34 שנים בשירות בריאות כללית בבאר שבע, פנתה לבית הדין לעבודה כדי שזה יכיר בהתקף לב שעברה כתאונת עבודה.
העובדת טענה כי במשך 21 השנים בהן עבדה כמנהלת אדמיניסטרטיבית, המרפאה גדלה והחלה לשרת קהל מטופלים גדול פי שניים. לטענתה, ביום בו לקתה בהתקף לב, ה-18 בפברואר 2010, היא נותרה לנהל את המשרד לבדה, לאחר שסגניתה יצאה לחופשה ושתי בנות השירות הלאומי שהוצבו במשרד לא היו מוכשרות לטפל בעבודה כיאות ולכן, היא בעצם חשה שהיא מנהלת לבד את המערך. במהלך אותו יום, שלהי החורף, היה שיא של חולי שפעת, והעובדת נאלצה להתמודד עם מספר שיא של מטופלים שחלקם לדבריה התפרעו (צעקו, קיללו ואיימו), מאחר והם הרגישו שהם אינם מקבלים שירות מספק.
לדברי העובדת, יום העבודה היה יום רווי מתחים הן בקרב המטופלים והן בקרב עובדי הסניף (רופאים ואחיות שהתקשו להתמודד עם התורים הבלתי נגמרים).
בשעה 13:00 יצאו בנות השירות הלאומי להפסקה עד השעה 16:00 והתובעת נותרה להתמודד בגפה עם קהל המטופלים העוין. בשעה 14:00 היא חשה בכאבים חדים בחזה, נימול וקוצר נשימה. היא התמוטטה והובלה לחדר רופא, זה פינה אותה ברכבו הפרטי לבית חולים, שם אובחן מצבה כ'תעתוקת לב'. היא הובלה למחלקת טיפול נמרץ לצנתור.
העובדת טענה בפני בית הדין לעבודה, כי האירוע הלבבי שעברה היה כתוצאה מהמתח במקום העבודה ועל כן יש להכיר בו כתאונת עבודה.
מצד שירותי בריאות נטען מנגד, כי לא מדובר על יום חריג אלא על יום עבודה רגיל במרפאה וכי התמוטטות בעקבות מתח מתמשך איננו מוגדר כתאונת עבודה. עוד טענה הנהלת שירותי בריאות כללית, כי לא הוכח קשר סיבתי רפואי בין אירועי היום המדובר לבין האירוע הלבבי.
על אף שהוכח כי העובדת הייתה נתונה למתח ולחצים במשך חודשים ספורים (היות ובנות השירות הלאומי לא מילאו את תפקידן כנדרש והסגנית נעדרה במסגרת חופשה), והתובעת כלל לא הכחישה כי המתח היה מצב מתמשך, בית הדין השתכנע כי אירועי ה-18.02.01 היו חריגים וכי הם השפיעו, השפעה נסיבתית, על מצבה הבריאותי, זאת בהתבסס על המספר החריג של המטופלים שפקדו את המרפאה באותו יום ועל פרק הזמן הקצר בין הרגע שבנות השירות הלאומי יצאו ו'הפקירו' אותה לבדה במצב לחץ, לבין האירוע הבריאותי עצמו. על כן, נפסק כי מדובר בתאונת עבודה.
