בשלב הראשון דחה בית הדין האיזורי את תביעה של העובדת, לחייב את החברה בה עבדה ואת קרן הפנסיה שלה לשלם לה קצבת נכות אבדן כושר עבודה.
לאחר מכן ערערה העובדת לבית הדין הארצי לעבודה. זה האחרון פסק, כי עובדת אינה זכאית לקבלת קצבת נכות מהמעסיק ומחברת הביטוח, נוכח פרשנות תקנון קרן הפנסיה ונוכח הוראות הדין ביחס לקיומו של הסדר פנסיה פעיל לפני תחילת עבודתה של העובדת אצל המעסיק.
על פי תקנון הקרן, "עמית פעיל יהיה זכאי לפנסיית נכות, לרבות בעקבות מום או מחלה שלקה בהם לפני מועד הצטרפותו לקרן, או לפני מועד חזרתו האחרונה למעמד של עמית פעיל.
"הזכות לפנסיית נכות במקרה של מחלה קודמת תקום לעמית אם הפך לנכה לאחר שחלפו 60 חודשים ממועד הצטרפותו לקרן או ממועד חזרתו האחרונה למעמד של עמית פעיל".
לטענת העובדת יש לפרש את המונח "לקה" במובן של מחלה שאובחנה, ולא כטענת הקרן, לפיה יש לפרש את המונח "לקה במחלה" כפי שמפרשים את המונח "המחלה החלה", כלומר, מחלה שהחלה לתת את ביטוייה במבוטח.
מועד ההצטרפות של העובדת לקרן היה ה-12 ביולי 2016. במועד זה, מחלתה של העובדת כבר החלה לתת את אותותיה והיא לקתה בה.
אין חולק על כך כי המחלה אובחנה ב-10 ביולי 2016. לכן, גם אם התקנון היה מתפרש על פי שיטת העובדת, לא היה בכך כדי לסייע לה כלפי חברת הביטוח, שכן גם לפי שיטתה הפרשנית, לעובדת היתה מחלה קודמת, ולכן היא נדרשה לתקופת אכשרה של חמש שנים שלא התקיימה. לאור זאת, ולפי התקנון, היא לא זכאית לקצבת נכות אבדן כושר עבודה מחברת הביטוח.
אשר לחבותו של המעסיק, הסוגייה המרכזית המשפיעה על ההכרעה במערכת היחסים שבין העובדת לבין החברה היא קיומו של הסדר פנסיה פעיל לפני תחילת עבודתה של העובדת בחברה.
העובדת החלה לעבוד בחברה ב-4 בנובמבר 2015. ולכן, מאחר שלא היה לה הסדר פנסיה פעיל בעת תחילת עבודתה, החובה לבטחה בפנסיה על פי צו ההרחבה הכללי קמה בתום שישה חודשים מתחילת העבודה.
אלא שלאחר ששה חודשים מתחילת העבודה, לא ניתן היה לבטח את העובדת ללא תקופת אכשרה, משום שבמועד זה היא כבר לקתה במחלתה.
תסמיני המחלה כבר החלו לתת את אותותיהם כבר בפברואר 2016. המשמעות היא, כי בהנחה שאין בידי העובדת הסדר פנסיה פעיל, החובה לבטחה נוצרה רק לאחר שהמחלה כבר הראתה תסמינים.
ולכן, גם אם צירופה של העובדת לקרן הפנסיה של חברת הביטוח התרחש לאחר שחלפו ששת החודשים מתחילת העבודה, לא היה בכך כדי לגרום לעובדת נזק של אובדן הזכות לפנסיית נכות, שכן, כבר לפני תום ששת החודשים נדרשה העובדת לתקופת אכשרה שלא התקיימה.
שאלה נוספת שעלתה בבית הדין היא האם הצליחה העובדת להוכיח שהתקיים הסדר פנסיוני פעיל והאם החברה ביצעה מה שהיתה הצריכה לבצע כדי לברר זאת בזמן אמת.
מתברר כי החברה פעלה על פי הצו והדין וביקשה מהעובדת, זמן קצר לאחר שהחלה את עבודתה, לדעת האם יש לה הסדר פנסיה פעיל.
בתחילת עבודתה בחברה טענה העובדת כי יש לה הסדר פנסיה של ביטוח מנהלים, אלא שעוד לפני תחילת עבודתה הוא נפדה, ולכן אותו הסדר כבר לא היה פעיל.
לפני ההוכחות בבת הדין האזורי לעבודה הודיעה העובדת כי ערב כניסתה לעבודה בחברה היה לה הסדר פנסיה פעיל בחברת ביטוח אחרת ולכן החובה לבטח אותה בקרן פנסיה נוצרת לפני תום שישה חודשים שמתחילת עבודתה.
כלומר לאחר שלושה חודשי עבודה או בתום שנת המס – המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתה.
ספק אם עלה בידי העובדת להוכיח כי ההסדר בחברת הביטוח האחרת היה הסדר פנסיוני פעיל לצורך הקדמת מועד הזכאות להפקדה לקרן הפנסיה.
בית הדין הסביר, כי יש קושי במצב שבו בסמוך לפני ההוכחות מוגשים מסמכים, בלי לתתן הסבר לגבי משמעותם ובלי שמתאפשר לצד השני להתמודד איתם.
עם זאת, פסק בית הדין הארצי, כי גם אם לעובדת היה הסדר פנסיוני פעיל לפני תחילת עבודתה בחברה, הרי שלאור העיתוי של הצגתו למעסיק, והעובדה שמעסיק לא ידע עליו בזמן אמת, על אף בירורים שנערכו עם העובדת, אין לראות בהסדר זה כמקים לעובדת את הזכאות לביטוח פנסיוני לפני תום שישה חודשים לעבודתה.
