למה מתכוונת ההסתדרות כשהיא נלחמת על עובדי קבלן?

דן אלמגור כתב לפני כחמישים שנה:

כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" – ובאמת ?
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

שר האוצר אומר היום בהקשר לדרישות ההסתדרות לצמצם משמעותית את תופעת עובדי הקבלן, "לא נחזור שלושים שנה אחורה".

וכאן נשאלת השאלה: מה היה לפני שלושים שנה? מה קרה מאז? והאם מה שהיה בהכרח רע ומה שקרה בהכרח נכון וטוב.

הליכה בזמן שלושים שנה אחורה מביאה אותנו לשנת 1981, וכי היה משהו מיוחד ביחסי העבודה במדינת ישראל בשנה זו? התשובה היא לא. אבל אם לא נהיה דווקנים ונוסיף לצעידה לאחור עוד ארבע שנים הרי שנגיע ל- 1977. וכאן אנחנו יודעים מה קרה. כפי שכינה זאת חיים יבין – היה מהפך!

הליכוד עלה לשילטון ולשר האוצר התמנה הליברל שמחה ארליך ע"ה. ויחד עמו החלה להשתלט עלינו הגישה הקפיטליסטית, ניאו ליברלית, מבית מדרשם של מילטון פרידמן וחבריו. די לשוויון הזדמנויות, די לשכר שווה בעד עבודה שווה. תפוס כפי יכולתך וזכה לתהילת עולם.

דרישות ל"גמישות ניהולית" ופיתוח צורות העסקה פוגעניות התפשטו ממשרדי האוצר אל כל המשק הישראלי.

הועדים וההסתדרות התנהגו כמילות השיר. לא נאבקו נחרצות בתופעה ולמעשה אפשרו אותה בגדול. גם ההסתדרות עצמה לשלוחותיה העסיקה עד לא מכבר עובדי קבלן.
בשלב הראשון הוחל בהעסקת עובדים דרך חברות כח אדם. העובד עבד בחצר המעסיק, ביצע את הוראות המעסיק וקיבל את משכורתו מקבלן כח אדם – שעבור עמלה שימש למעשה כשלם, שתפקידו להפריד בין הזכויות הקיבוציות של עובדי המעסיק לבין העובד, במטרה לקפח את זכויותיו. התופעה התפשטה מעבר לעובדי נקיון ושמירה אל עובדים מקצועיים ומהם אל עובדים אקדמאים בכל טווח המקצועות המוכר.

במקביל, במקומות עבודה רבים נחתמה פצצת הזמן הקרויה הסכמי דור ב'. מהותם והסיבה לכך שכיניתי אותם "פצצת זמן", ראויים להיכתב במאמר המיוחד להם.
ההסתדרות בתקופה המקבילה נחלשה אף היא. ב-1994 נהוחקק חוק בריאות ממלכתי, שניתק את הזיקה בין קופת החולים הכללית "ח להסתדרות. יו"ר ההסתדרות לשנה, חיים רמון, התחייב להעניק מענק בעלים במאות מיליוני שקלים לקופ"ח ערב ניתוקה מההסתדרות, ובכך נדונה ההסתדרות לקשיי קיום שהביאוה ב- 1999 לסף קריסה. מצב זה החליש את ההסתדרות וגרם לרתיעתה ממאבקים אידיאולוגיים הדורשים משאבים וכח ארגוני.

אף על פי כן, ב- 1996 הצליח חה"כ עמיר פרץ להעביר בכנסת את "חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם". החוק קבע כי לאחר פרק זמן מסוים יהפוך עובד המועסק דרך קבלן כח אדם, לעובד המעסיק בפועל. מיד לאחר שהחוק עבר בקריאה שלישית והפך לחוק חקוק בישראל, אמרו נערי האוצר במסדרון הכנסת: "נהרוג את החוק בחוק ההסדרים". ואכן כך עשו עד 2007.

במקביל עברו המעסיקים להעסקה דרך קבלני שירותים במקום קבלני כח אדם. גם הפעם המוביל העיקרי הוא משרד האוצר של מדינת ישראל. והטענה היתה שהחוק הנ"ל לא חל על קבלנות שירותים.

המדינה לשלוחותיה, שלטון מקומי, חברות ושאר גופים מתוקצבים, החלו להעביר את פעילותם לעמותות שהקימו. מורים, עובדים סוציאליים, מטפלים חינוכיים לסוגיהם ועוד, מועסקים דרך העמותות. הרעיון המרכזי הוא תשלום מינימלי והפלת חוסר היעילות המובנה במערכות השונות – על כתפי הפרט. בעוד מורה "ותיק" מקבל שכר עבור כל השנה, כולל תקופות בהן התלמידים לא פוקדים את בית הספר, עובד העמותה לא מקבל שכר עבור חול המועד, חופשת פסח וחופשת הקיץ. השיטה פשוטה. עובדים לפי שעות עבודה בפועל, נקודה.

עובדים רבים מאלו אינם שייכים טבעית למה שקרוי שכבות חלשות. הם הרי מטפלים בשכבות החלשות. אך הם הלכו והוחלשו בעצמם. בעת מאבק העובדים הסוציאליים להסכם השכר האחרון שנחתם זה לא מכבר, נתן יו"ר ההסתדרות הנוכחי, עופר עיני, עדיפות ברורה לעובדים סוציאליים המועסקים על ידי קבלנים ועמותות למיניהם, על חשבון עובדים סוציאליים ותיקים.

בעיני כותב שורות אלו היתה זו טעות גדולה ביותר. וכפי שאמרתי אז ליו"ר ההסתדרות, נושא עובדי הקבלן דורש טיפול יסודי, מקיף, עבור כלל המועסקים בשיטה זו ולא רק העובדים הסוציאליים. ואין לתקן את העוול הזה על ידי קיפוח עמיתיהם הוותיקים.

מצב זה היווה את התשתית הבסיסית למחאת קיץ 2011. ומחאת קיץ 2011 הביאה לתודעת ההסתדרות, שנחלצה בינתיים מהמשבר בו היתה נתונה שנים רבות, את הצורך להאבק כנגד שיטות העסקה פוגעניות בישראל.

בעקבות האונס בשומרת וביקורת מאת השופט חשין על מילות השיר בהן פתחתי, הוסיף דן אלמגור בית וכך כתב:

כשהיא אומרת "לא!" – לזה היא מתכוונת!
לזה היא מתכוונת, כשהיא אומרת "לא!"
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
כי היא החליטה, לא שום בית-משפט.
אז אל תהיה לי "תרנגול", ואל תהיה חכם גדול,
היא לא רומזת "כן", "אולי" או "בוא".
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת: "לא!"

הפעם ההסתדרות אומרת לא סופי ומוחלט להעסקה פוגענית בישראל.
זו תקוותי.

צבי גוטוטר הוא מ"מ יו"ר ההסתדרות החדשה. יו"ר דירקטוריון משען בע"מ (חל"צ)