"אני בת 25, סטודנטית למשפטים ולפני שנתיים חציתי לבד את אפריקה על אופנוע. רכבתי 25 אלף ק"מ דרך 11 מדינות שונות באפריקה במשך חצי שנה. טסתי מישראל לקייפטאון שם קניתי אופנוע ב.מ.וו ענקי 700, יצאתי לסיבוב בדרום אפריקה ועליתי צפונה עד קניה ובחזרה דרך זימבאבוויי", כך נפתחה הרצאתה של אחינעם הראל, 'בעקבות החלום – אישה על אופנוע לבד באפריקה', בכנס חשיפת מרצים של HRus.
אחינעם הראל מלווה את ההרצאה בסרטון על נופי אפריקה, האנשים שפגשה והחוויות שעברה. זוהי תמצית הרצאתה:
השאלה הראשונה שתמיד שואלים אותי היא: 'למה'. סבא שלי הוא ההשראה שלי. הוא איש מאוד מיוחד. שני מטר גובה, שיער ג'ינג'י, שוחה כל יום 100 בריכות. הוא בן שמונים ושלוש. בזמן שאני הייתי באפריקה, הוא חצה את רוסיה ורכב 10 אלפים ק"מ על האופנוע שלו. עד היום הוא רוכב עם סבתא שלי מאחור.
קניתי את אופנוע השטח הראשון שלי בגיל 21 כשהייתי בצבא. שרתתי בתור קצינת קשרי חוץ ועבדתי עם האו"ם בלבנון. בתור קצינה היה לי קצת יותר זמן וכסף. ובמהלך הצבא עשיתי שיעורי נהיגה. אחרי ארבעה טסטים מישהו העביר אותי וקיבלתי רישיון.
שלב התכנון נמשך שנה
לקראת השנה האחרונה של השירות התחלתי לחלום. ידעתי שזה טיול אחרי צבא, ואפריקה זה אתגר לא נורמלי, והתחלתי מייד להתכונן לנסיעה לשם. תליתי מפות של אפריקה בכל המשרד, סימנתי איקסים וחיצים, ואם מישהו היה נכנס למשרד הוא היה חושב שצה"ל הולך לתקוף את אפריקה.
שנה שלמה תכננתי ולמדתי כל מה שיש על הנושא. התחלתי את המסע במרץ 2016. קניתי ב.מ.וו 700 – אופנוע ששוקל 200 ק"ג עוד לםני שמעמיסים עליו את הציוד. ביחד עם ציוד הוא שקל 270 ק"ג. בערך פי חמש ממני. בכל פעם שהוא נפל, ונפלתי הרבה בהתחלה, היה לי מאוד קשה להרים אותו אבל עובדה שאני כאן בסוף הצלחתי.
נקודת ההתחלה: קייפטאון
בקייפטאון ששם התחלתי, היו רוחות מאוד קשות. הכביש מכוסה בחול שנסחף לכביש בגלל הרוחות המטורפות. משם המשכתי הלאה לנמיביה. אם יש מדינה אחת שאתם חייבים לבקר בה באפריקה זו נמיביה. זאת המדינה השנייה הכי פחות מאוכלסת בעולם. אין שם כמעט אף אחד חוץ מחיות מדהימות.
התארחתי בנמיביה אצל בחור בשם ג'אספר שיש לו עדרי צאן גדולים. חייתי איתו ב'- Bush (איזור מרוחק ובלתי מיושב) במשך כמה זמן. אחד הדברים שחיפשנו בטבע היה מחנות של ציידים לא חוקיים שצדו את החיות.
בנוסף, במשך שבוע חיפשנו זוג אריות שטרף את העגלים שלו. הלכנו עם רובים, בעקבות העקבות של החיות. לא מצאנו את הראיות, ואף אריה לא נפגע במהלך הכנת הסרט, לשמחתי.
המפגשים עם השוטרים באפריקה
אחד הדברים שמאוד מאפיינים את הרכיבה באפריקה זה שוטרים. באפריקה זה לא כמו בישראל. זו מדינת חוק וסדר. אם כתוב 50 קמ"ש, נוסעים 50 קמ"ש. אם לא, אז עוצר אותך שוטר ואומר: '20 דולר'. זה המשכורת שלו.
אם נסעתם במהירות המותרת, הוא שואל האם אתם נוהגים עם נעליים סגורות. אז כמובן שרובנו לא. לפעמים נוהגים עם סנדלים, ואז: '20 דולר'. לכמה מכם יש לכם מט"ח באוטו? אין. 20 דולר. אבל אז מגיעה האופנוענית הזאת, ומרימה את המשטח של האופנוע, קודם כל קופצים אחורה ואומרים, זה בחורה? אחרי כך, כשהם מבינים שיש לי מגפיים ואין לי מט"ח, הכול בסדר.
רק פעם אחת הייתי צריכה לשלם שוחד בכל אפריקה. זה היה בזמביה. היתה מצלמת מהירות שלדעתי בכלל לא עובדת, ושוטרים שעוצרים בלי רכב באופן רנדומלי. זה עסק. יש שורה של עברייני תנועה, ויש רכב עם שוטרים שנותנים דו"חות.
מגיע תורי, השוטרת מקשקשת משהו על דף. ואומרת לי: קנס 300 [XXX – מטבע מקומי] שזה בערך 60 שקל. לא נורא, אבל גם לא נעים. אני ילדה טובה, גדלתי בארה"ב. אומרים לי לעשות משהו אני עושה. אני נותנת לה 300 [XXX]. היא אומרת לי: לא! את צריכה להתווכח איתי. החזירה לי 200 [XXX] ונתנה לי לנסוע.
אנחנו חושבים שאפריקה היא נורא מסוכנת בגלל החיות שיטרפו אותנו, אבל אנחנו לא כל כך טעימים לאריות. אנחנו חושבים שאפריקה מסוכנת בגלל המחלות, ובעיקר בגלל האנשים. שעלולים לפגוע בנו ולנסות לגעת בנו. אני אומרת לכם, אני הייתי חייזר שנחת מהחלל החיצון. הם בחיים לא ראו דבר כזה. לא נגעו בי לא ניסו לגנוב לי שום דבר. אנשים באמת טובי לב פגשתי לאורך כל הדרך.
התמודדות עם הבדידות במסע הארוך
אחד הדברים שאני מדברת עליו בהרצאה זה הבדידות. כמו שראיתם, פגשתי אנשים. אבל אחרי המדינות הראשונות היותר מפותחות, היו עוברים ארבעה וחמישה ימים בלי שראיתי נפש חיה. עם האופנוע כל היום לבד בקסדה. הייתי משתגעת. סופרת מאחד עד מאה וממאה עד אחד כדי להעביר את הזמן.
מגיעה למחנה החניה, מורידה את הקסדה, נו.. אין אף אחד. אין עם מי לצחוק ואין עם מי לבכות ואין עם מי לשתף. מה שעזר לאורך הדרך זה אנשים שפגשתי שגרמו לי להרגיש כמו משפחה. בחור חצי מסאי חצי סומלי בקניה, מריוס והחברים שלו בזמביה, מועדון האופנועים בקמפלה אוגנדה שרכבו יחד איתי.
הלקחים שהופקו וישומם הפרקטי בחיים
אני מספרת בהרצאה על הלקחים שהפקתי מהרכיבה על האופנוע שאפשר ללמוד ולקחת לחיים. יש הרבה דברים ברכיבה שאני מתחברת אליהם כי הם מכריחים אותך לשבור לחלוטין דפוסי מחשבה. בחיים אנחנו יודעים שאם יש משהו מפחיד, אנחנו מחכים עוצרים, נושמים. רק כשאנחנו מרגישים בטוחים אנחנו ממשיכים.
על האופנוע אסור לך לעשות את זה. אתה חייב ללמד את הגוף אינסטינקטים חדשים: כשרואים משהו מפחיד נותנים עוד גז. רק המומנטום של הקדימה יעזור לך לעבור את כל המכשולים בשלום. ולכן זה תרגיל מחשבתי עבורי בכל פעם שאני עולה על האופנוע.
למה כדאי להרחיב את גבולות איזור הנוחות ולאתגר את עצמך לקצוות חדשים
עבורי, רכיבת אופנוע במסעות כאלה זה מעגל. בכל פעם שאני מאתגרת את עצמי ויוצאת למסע, אני מרחיבה את איזור הנוחות שלי. אני בונה לעצמי בטחון שמאפשר לי עצמאות וחופש בחיים. אני יודעת היום שאני יכולה לקחת את האופנוע, לקשור עליו שק שינה ומברשת שיניים, לרדת לכמה ימים למדבר ולהסתדר.
אני מאמינה שבחיים צריך להרחיב את איזור הנוחות ולאתגר את עצמך כדי ללמוד על עצמך עוד ועוד דברים ולהרגיש עוד ועוד בטחון.
