עובדת בכירה במפעל אינטל בקריית גת אשר יצאה לסדרת השתלמויות ארוכות (ויקרות) בארה"ב על חשבון החברה, הודיעה על כוונתה לעזוב.
הנהלת אינטל, שמימנה לא רק את הטיסות ואת המחייה של העובדת אלא גם את זו של שלושת ילדיה, החתימה את העובדת על הסכם לפיו היא מחויבת לעבוד עד ספטמבר 2012 וזאת כדי להחזיר את השקעת ההשתלמות.
בנובמבר 2011, הודיעה העובדת על כוונתה להתפטר מהחברה. העובדת, שהתגרשה מבעלה במהלך ההשתלמות השנייה ובמסגרת זו נשארו שניים מילדיה בחזקת האב, טענה כי היא מתפטרת במטרה לשוב לארה"ב ולאחד את משפחתה. הנהלת החברה הודיעה לה כי היא גורמת נזק אדיר לחברה וכי יהיה עליה לשלם את הוצאות ההשתלמות בסך 350,000 ₪ באם לא תעמוד בהתחייבויותיה.
שופטת בית הדין האזורי לעבודה, יעל אנגלברג-שהם, פסקה כי אינטל לא תוכל לכפות על העובדת להמשיך לעבוד בה כנגד רצונה וכנגד התוכניות שלה. השופטת אנגלברג-שהם קבעה כי החברה מבקשת לכפות על העובדת להמשיך ולעבוד בשירותה, אולם כפייה מסוג זה הינה מנוגדת לחוק חירות היסוד וכי: "הדעת אינה סובלת כפייה שכזו, מה עוד שמשפט העבודה קבע שרק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן לכפות על עובד לעבוד אצל מעסיק מסוים… במקרה דנן, אין בפניי כל הוראת חוק המתירה את האכיפה המבוקשת ולא נטען לקיומה של זכות יסוד כלשהי העומדת לאינטל, שבמסגרתה ניתן לצמצם את זכות המשיבה לחופש העיסוק."
השופטת אנגלברג-שהם אמנם פסקה לטובת העובדת, אולם היא מתחה ביקורת חריפה על התנהלותה באמרה: "הרושם שנוצר הוא כי המשיבה לא התכוונה כלל לעמוד בהתחייבותה על-פי ההסכם והשימוש שהיא עושה בילדיה להתנערותה מהתחייבות זו, על רקע העובדה שטענותיה לגבי מצבם הנפשי של ילדיה אינם יותר מטענות בעלמא בשלב זה, יש בו טעם לפגם". עוד ציינה השופטת כי "[קיים] ספק באשר לכוונת המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה על-פי ההסכם, ומותירים חשד כי תכננה מבעוד מועד להתאחד עם משפחתה על חשבון אינטל… אלא שעל-אף כל השיקולים, חוסר תום הלב הלכאורי של המשיבה, נטיית מאזן הנוחות לטובת אינטל, בסופו של יום עותרת אינטל לסעד שאינו יכול להינתן בהיותו נוגד מושכלות ראשונים של זכויות אדם כבן חורין וכבעל בחירה חופשית."
