כל מעסיק חייב להעביר את סכומי ההפרשות לפנסיה של העובדים אל הגוף המוסדי המנהל את הביטוח הפנסיוני של העובד, בתוך שבעה ימי עסקים מיום תשלום המשכורת, או בתוך 15 ימים מתום החודש שעבורו משולמים הכספים – המוקדם מהם.
איחור בהעברת הכספים, כלומר אם המעסיק לא העביר את הכספים עד ה-15 לחודש, עלול לגרום לחיוב המעסיק בתשלום ריבית לגוף הפנסיוני.
אם המעסיק לא העביר את הכספים תוך 31 יום מהמועד שבו היה צריך לשלם את השכר על פי החוק, ייחשב האיחור להלנת שכר עבור סכומים אלה, גם אם השכר עצמו שולם בזמן.
החובה המוטלת על המעסיק להעביר את הסכומים במועד, חלה גם על הסכומים שהמעסיק ניכה משכר העובד וגם על הסכומים שעל המעסיק עצמו להעביר לביטוח הפנסיוני (כולל ההפרשה לפיצויים).
אם המעסיק ניכה משכר העובד את חלקו של העובד, ולא העביר את הסכומים הללו אל הביטוח הפנסיוני בתוך 40 יום מהמועד שבו היה צריך לשלם את השכר לפי החוק, זוהי עבירה פלילית והמעסיק צפוי לעונש מאסר או קנס.
אלא שלפעמים יש נסיבות יוצאות יוצאי דופן. לדוגמה, חברה שהיתה קרובה לקריסה כלכלית, לא העבירה בזמן כספים שניכתה מעובדיה לקרנות הפנסיה.
כנגד החברה הוגש כתב אישום (פלילי) וכן כנגד הדירקטור שהיה אחראי לניהול הכספים של פעילותה. הטענה היתה שנוכו כספים מהעובדים לצורך הפרשה לפנסיה, ולמרות זאת החברה לא העבירה בזמן את הכספים לקופות הפנסיה.
החברה הודתה בכך והורשעה. עם זאת, בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי הדירקטור (הנאשם) הצליח להוכיח שעשה ככל שביכולתו כדי למנוע את מעשה העבירה, ולכן זיכה אותו מהעבירות.
כתב האישום הוגש בגין שלושה חודשים שבהם החברה ניכתה את כספי הפנסיה משכרם של תשעה עובדים, ולא העבירה אותם לקופות הגמל במועד שנקבע בחוק אלא רק במועד מאוחר יותר.
בנוסף לעבירה שיוחסה לחברה עצמה, משרד התמ"ת ביקש להרשיע את הדירקטור כנושא המשרה שהיה אחראי על העברת הכספים.
החברה אמנם הודתה בעבירות והורשעה, אבל הדירקטור שהואשם כפר בהן. לכן בית הדין נדרש לקבוע האם מוטלת עליו אחריות פלילית בגין העבירות או לא.
כאמור, לא היתה מחלוקת לגבי העובדה שכספי הפנסיה לא הועברו בזמן. לכן, על הדירקטור היה מוטל להוכיח כי ניסה ככל האפשר להימנע מביצוע העבירות.
הוא הודה שאכן היה אחראי על הצד הכספי של התנהלות החברה. גם מנהל התפעול בחברה אישר כי הוא זה שהעביר את ההנחיות לחשבת השכר, וקבע אם להעביר את התשלומים להסדר הפנסיה של העובדים או לא.
אלא שבמהלך המשפט התברר שבאותה תקופה החברה היתה במצב כלכלי קשה ועמדה על סף קריסה כלכלית. החובות לספקים הלכו והצטברו וחלק מהספקים אף הפסיקו לתת שירותים לחברה, דבר שמנע ממנה לספק את השירות ללקוחותיה.
גם סוכן הביטוח אישר בעדותו כי ככל הידוע לו, הסיבה לכך שהכספים לא הועברו בזמן היא קשיי התזרים של החברה.
הדירקטור עצמו העיד בבית הדין כי עשה כל מאמץ אפשרי להעביר את הכספים לקרנות הפנסיה כדין, לאחר שנוכו ממשכורתם של העובדים. הוא אף הסביר כי מיד כשנודע לו על האיחורים, נפגש עם מנהלי הקרנות והגיע איתם להסדר לתשלום החוב.
עוד טען הדירקטור כי חשבת השכר ניסתה להעביר אל הקרנות רק את החלק שנוכה מהעובדים, משום שלא ניתן היה לגייס את חלק המעסיק, אלא שקרנות הפנסיה לא הסכימו לכך. הדירקטור אף אמר כי את המשכורות עצמן הצליח לשלם רק מכספו הפרטי.
בית הדין התרשם כי הדירקטור פעל בתום לב והיה מחויב להבטחת זכויות עובדי המלון. בין השאר משום שבמשך השנים הועסקו מאות עובדים בחברה וכל זכויותיהם הוסדרו. המקרים הבודדים שזה לא קרה היתה התקופה שבה נקלעה החברה לקשיים כלכליים.
בנוסף, השופט התרם מכך שהחברה פעלה מול סוכני הביטוח להגיע להסדר, עוד לפני שהוגש נגדה כתב האישום, ובסופו של דבר הכספים הועברו וזכויות העובדים בקרנות הפנסיה נשמרו במלואן.
לאור כל זאת פסק בית הדין כי הדירקטור הוכיח שעשה ככל יכולתו כדי למנוע את העבירה, וזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
