"כמראיינת, התחלתי לשנוא ראיונות ולהתפלל שיבריזו לי"

"כמראיינת עובדים שראתה כבר מרואיין או שניים בחייה המקצועיים, אני דואגת לאווירה נינוחה וחברית. זו אני וזה עניין של אופי. אבל יש כאלה ש'מנצלים' את זה ופתאום אני מוצאת את עצמי מרואיינת. שואלים אותי איך הגעתי לתפקיד ואחרי כמה זמן התקדמתי ואפילו אם אני מרוצה. אני לא מגזימה, ככה זה היה".

מתוקף תפקידה כמגייסת ותיקה בחרה שני, בת 32 מרמת-גן, בטקטיקת ה"סחבקייה". השיטה הזו נפוצה בראיונות עבודה בקרב חלק מרכזות הגיוס ובחלק מענפי השוק, כשהרעיון שעומד מאחוריה די מובן: הפשרת ה"קרח" והורדת המתח בו שרוי המרואיין. לאו דווקא מתוך דאגה כנה ללחץ הדם שלו אלא בעיקר כדי לשלוף ממנו מידע "לא רשמי" בדיוק כמו האווירה בחדר באותם רגעים.

אבל כמו לכל דבר בחיים, גם לתהליך הסחבקיזציה ההדרגתי בין שני הצדדים יש מחיר. במקרה של שני, יצירת הקשר הבלתי פורמלי עם מרואייניה הפכה לחרב פיפיות, והיא מצאה עצמה כפי שאמרה, בחילופי תפקידים מנסה לגונן על פרטיותה שלה.

תתפלאו, כמה שראיון עבודה נתפש כמעמד מלחיץ הדורש עמידה איתנה בקודים התנהגותיים ובמשחק תפקידים ששני הצדדים מכירים בזיופו, עדיין מתרוצצים בשוק הפו"פ התעסוקתי מרואיינים שהפכו לשנואי נפשם של המראיינים. לא פחות. הם נחלקים לסוגים שונים ודומיננטיים, ובהמשך הכתבה אף תגלו שגם אם המרואיין בלתי נסבל, אין זה אומר בהכרח שלא יתקבל לעבודה.

"בשנה האחרונה שלי בתחומי ההשמה והגיוס התחלתי לשנוא ראיונות והתפללתי שיבריזו לי", מודה שני. "כולם חושבים 'יו איזה באסה להיות מרואיין ואיזה כוח יש למראיין', אבל תאמין לי שזו עבודה שחורה מאוד ואף אחד לא חושב על הצד השני".

לראייה, מנדבת המגייסת המנוסה עוד שתי דוגמאות, שהן למעשה עשרות פעמים בהם נתקלה באותו טייפקאסט בעייתי.  " מגיע אליך מרואיין", היא נדרכת, "ואתה מציע לו מים והוא עונה 'אפשר קפה?'. חצופים. אנשים כאלה לא מגיעים למשרות ניהול. זה לא עושה רושם טוב. הצעתי לך מים, אל תבקש משהו אחר. תשאל כל רכזת אחרת.

"סוג אחר הוא אלו שמראים לך התלהבות ומשיבים בפאתוס על כל שאלה או בכל משפט שיוצא להם מהפה. הם 'זורמים' עם הכל, אין להם שום בעיה עם שום תנאי העסקה של המשרה. הם גם לא שואלים אף שאלה שקשורה למשרה. כרכזת חדשה חשבתי איזה יופי, אבל אחר כך התברר לי שזה בדיוק האנשים שהם הכי לא מתאימים וזו בעצם מסכה. ברור שכשיגיעו לתכל'ס, הכל יתפוצץ להם בפנים. הם מחזיקים בדיוק יומיים בתפקיד או בכלל לא".

גישה דומה מפגינה גם דורית אפלר, סמנכ"ל משאבי אנוש במכבי שירותי בריאות. לדבריה, ניסיון מקצועי הוא פרמטר חשוב, השאלה כיצד הוא מוצג בפניה בראיון. או כפי שהיא מכנה אותם – "אלו שיודעים את הכל. שיודעים מה לעשות ואיך לעשות. עם הרבה מאוד סימני קריאה ומעט סימני שאלה", אומרת אפלר. "מבחינתי אני אומרת רגע רגע… אדם שלא מבין שהוא צריך ללמוד ויודע את הכל, הוא בעייתי מבחינתי. מרואיין צריך לבוא עם צניעות מסוימת, גם אם הוא אמין מקצועית".

דורית אפלר (יח"צ)

"בונקר" בלשון המעטה

הדוגמאות הללו הן רק קצה הקרחון. סמנכ"ל קבוצת מעוף להשמת עובדים, רווית אורן, נתקלה ממרום שנותיה בעוד כמה טיפוסים מתחכמים. אלא שבזמן שעבר עד היום, היא למדה גם איך לזהות ולנטרל אותם. טיפוסים דומים נתקלו גם בפניו של הפסיכולוג התעסוקתי אסף אלמליח, שנותן בהם סימנים כמו בהגדה של פסח. הכירו את "השתקן", "הדברן", "הסיסמאתי" וחבריהם. מתי, אם כן, שווה להתעקש על מרואיין מעצבן ומתי לוותר מההתחלה ולתת לו לדבר כאילו כלום?

בראש סולם ה"הופכים את הריאיון לקשה יותר", בלשונה הקורקטית של אורן, מתנוססים המרואיינים המקמצים במילים. "בונקרים", במילים אחרות. "היה לנו מרואיין, אחד מהמוכשרים והבכירים במשק הישראלי, אבל כשהוא הגיע לראיון היה צריך ממש 'לחלוב' אותו. היה לנו קשה מאוד עם הסיטואציה. הוא היה נבוך כי הוא רגיל להיות מחוזר ופתאום הוא מחפש עבודה".

גם אלמליח מעלה על נס את ה"בונקרים", ומגדיר אותם "אחד מטיפוסי המרואיינים הקשים שיגרום למראיין להזיע ולגייס את כל הדרכים היצירתיות כדי לחלוב מידע ולרכך אותו, כאשר גם זה לא תמיד עוזר.

אך במנזר השתקנים של אלמליח דרים בצוותא עוד כמה תתי קטגוריות של מרואיינים מאותה המשפחה. החרד-המופנם; ה"בונקר" (שבטוח בעצמו, להבדיל מהמופנם, אבל חשדן מאוד ומתגונן, יושב בידיים שלובות, מישיר מבט, גביניו מכווצים והוא מרבה לנוע בכיסא ואף לתחוב אצבעותיו לפיו מדי פעם); והפלגמט. "האחרון עשוי להיות מרואיין חייכן וחביב", מתאר אלמליח, "אולם בעל כושר ביטוי ירוד, דל ומצומצם בהתבטאות, איטי וכבד בניסוחיו, לא מנוסה בראיונות ודורש שאלות פשוטות וקונקרטיות.

איך מפצחים אחד כזה בלי לפגוע לו באגו?

מסתבר שמה שלא עבד אצל שני, הסתייע אצל אורן. "אני יוצרת סביבה ידידותית, פחות פורמלית ונוקשה, זה מאפשר לו להשתחרר. אחת הבנות אצלנו הכינה מועמד להכנה למבחני מיון. בחור מאוד סגור. היא דיברה על עצמה וחשפה מעצמה כדי שהוא ייפתח. הרבה פעמים אנחנו משקפות את הקושי מהחוויות שלנו. היא אומרת לו 'אני מבינה שזה מקום פחות נעים. אתה רוצה וצריך את התפקיד ואתה חייב להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלך' ".

אלמליח: "ככלל השתקן זקוק לאקלים חם ותומך. צריך זמן להיפתח ו"להתחמם" ורצוי להתחיל איתו בשאלות קונקרטיות. טקטיקה מומלצת היא ריכוך אמפתי לצד שאלות עקיפות מנוסחות בחיוב ('אני מבין שזה לא קל לדבר כך על עצמך ועוד בראיון, אבל הייתי שמח להכיר אותך. עוד אף אחד לא התקבל מושלם לתפקיד וחשוב לנו לדעת עם מי ועל מה כדאי לעבוד אתך בקליטה' ועוד).

"עבור המרואיין ה"בונקר" אין קיצורי דרך וצריך לאפשר זמן ליצירת תחושה נוחה ולא מאיימת, לעיתים שיחות עקיפות על תחביבים שכוללות התעניינות ושיתוף יכולות לעשות את ההבדל. לעיתים דווקא שיחות על נושאים מקצועיים וטכניים, המתרחקות מהשאלות האישיות המאיימות ומאפשרות למרואיין לחוש בטריטוריה נוחה, הן אפקטיביות. כמובן, רצוי לאפשר לו", ממליץ אלמליח, "להתחיל לספר על הישגים בולטים או על תפיסות מקצועיות. שאלות אלה טובות כ"חימום" לאותן שאלות שמכוונות לחולשות, כמו מקומות שפחות הצליח או שהיום היה פועל בהם אחרת".

רוית אורן (צילום: ערן לביא)

כשהאגו מדבר

ומקצה לקצה, סוג אחר של מרואיינים אלו המתחכמים, שאוהבים להשיב בשאלה או להגיב בציניות מזוקקת. האם זו עדות לכך שבעתיד יתחכם אותו מועמד עוקצני גם עם הבוס שלו? לא בהכרח. ככלל, אומרת אורן, "אנחנו לא כל-כך מהר מוותרים על מרואיינים. יתכן שכאלה בדיוק הארגון צריך. אנשים כאלה אנחנו מצליחים לאתגר. הם מגיעים ממקום מתגונן, ובעזרת כל מיני טכניקות אנחנו מצליחים לגרום להם לדבר חופשי".

וגם כאן, תתפלאו, הטקטיקה היא אותה טקטיקה כמו במרואיינים הסגורים.  "אנחנו יוצרים אווירה יותר ידידותית ולא פורמלית וזה מאפשר לו להשתחרר ולהיות קצת פחות עם הגנות. אנחנו מכוונים אותם עם שאלות סגורות כדי להתמקד במידע ספציפי שאנחנו נוטים להשיג".

זה אומר גם ליטוף לאגו?

אורן: "ליטוף האגו מתאים למועמדים בכירים מאוד. באותו סיפור עם הבכיר המסוגר, יכולנו לסיים את הריאיון בכמה דקות, אבל הוא היה אחד הבכירים במשק, המוכרים, אמרתי לו היית בעמדה מאוד בכירה, השתכרת 160 אלף שקל בחודש, אנחנו מבינים שזה מקום מאוד קשה".

איך הוא מגיע למצב כזה בכלל?

"אגיד לך. נטווריקנג עם קולגות לא תמיד עובד. הוא חייב להגיע אלינו אם הוא רוצה להגיע למשרה שפרסמנו".

אסף אלמליח (צילום פרטי)

בלי עין הרע

אם חשבתם שבכיר מופנם הוא אגוז קשה לפיצוח, או אולי אלו הסרקסטיים שחושבים שראו כבר הכל, יתכן שתופתעו לדעת שישנם מורכבים יותר. "יש מרואיינים שיותר קשה לאתגר אותם", קובעת אורן, "הם אלו שנמנעים מיצירת קשר עין. הם משדרים חוסר עניין וריחוק".

אז למה הגיעו לראיון בכלל?

"אנחנו באמת מאמינים שלכל סיר יש מכסה. מאוד קשה להם בסיטואציה. הם לא מכירים קודים של התנהגות בראיונות ואנחנו חייבים לבוא לקראתם. הם לא יודעים להתנסח. כאן אנחנו נכנסים כגוף מקצועי בהכוונה והדרכה של המועמדים".

סיווג אחרון, אליבא דאורן, הם המועמדים המחזיקים בגישה בעייתית בנושאים מסוימים. "כלומר, מועמד שאתה חש במהלך הריאיון שיש לו בעיה במיומנויות חברתיות", מדגימה אורן מחיי היום יום. "כמה קשה לו שחברותיו לעבודה מפעילות חימום במשרד וזה מקשה עליו, לדוגמה. אתה רואה שיש פה בעיה. אנחנו מנסים להסביר למועמדים כאלה שהכל בחיים זה פשרה.

"אנחנו מאוד מנסות להבין מיהו המועמד, לאיזו סביבת עבודה הוא מיועד, איך הוא התנהל מול מנהלים וחברים לצוות. אנחנו שואלות שאלות עקיפות, למשל קושי שהתמודדת מולו עם הצוות ועם חבריך לעבודה או עם המנהל שלך. ואז אתה ככה מבין עם אלו אנשים הוא פחות הסתדר. וכשהוא מתאר במשך רבע שעה את המזגן והחימום, קולטים שזה מועמד שיש לו קושי לעבוד בצוות".

בהערכה גסה, כמה מתוך כלל המרואיינים שעברו תחתייך היית מגדירה "קשים" וכמה "רגילים"?

"ב-50% מהמקרים המועמד 'כוכב' והריאיון זורם. אנשים כיום, רובם יודעים איך להתנהל בראיון. 50% לא יודעים ואיתם האתגר הגדול".

זה שיעור גבוה מאוד. בטח ביחס לכך שהאינטרנט מוצף ב"הוראות" התנהגות בראיונות עבודה כבר שנים רבות.

"אני יודעת שהאינטרנט מוצף במורי נבוכים, מה שאתה ואני כל כך חשופים אליו. גם אני שואלת את עצמי איך זה יתכן. בעידן של מבחני מיון, אנשים בכירים".

פופוליטיקה בראיון

ואם כבר מיון, אלמליח ממיין עוד כמה סוגים שלא אוזכרו עד כה. במרוצת העשור האחרון היה נוכח ופעיל בעשרות אם לא מאות מרכזי הערכה ומיון, בקבוצות וביחידים, ופגש – ניתן לומר – כמעט את כל ספקטרום המועמדים האפשרי.

תגידו שלום ל"דברן", או אם תרצו לפרגן – "הכריזמטי" או "הפוליטיקאי. בניגוד גמור לשתקן, הפטפטן הנוכחי מרבה לדבר ולהשתמש בתנועות ידיים ומימיקה, שפת גופו פתוחה לרוב, והוא גולש אסוציאטיבית ומדלג מנושא לנושא.

המשוכה: "מועמד כזה לא ישיב אף פעם ישירות לשאלה שנשאל, אלא על מה שתכנן לענות. מספר הסיפורים", כפי שמכנה אותו אלמליח, "יגלוש לדרמטיזציה והגזמה. הכריזמטי עלול להוביל את המרואיין למקומות שהוא חפץ בהם, במקום להיפך". הכל, רק כדי שתבחרו בו בקלפי המשרה הנחשקת.

לא צריך להיות מראיין דגול כדי להבין שבמקרים כאלה, חיוני לדעת כיצד להוציא את המוץ מן התבן או במילים אחרות – לשחרר את הרוח ממפרשי המועמד שמולכם. "צריך לנסות להבדיל בראיון בין התחושות והמטענים שלו לבין העובדות בשטח", מבהיר אלמליח. "מראיין כאן צריך להיות ערני, למצוא הפסקות קטנות בין המילים ולא להסס להתערב, להוביל ולשנות כיוון. דרך אלגנטית היא להתייחס לאמרה האחרונה, לשקף ולסכם את דבריו המועמד בכדי לחברם לנושא אחר, כללי יותר או שונה".

עם זאת, חשוב גם כאן לשמור על טקט ולא לקטוע את המרואיין באופן בוטה או לא מנומס, וגם לא ברמיזה על-ידי הצצה תכופה בשעון. מנגד, אסור למראיין ליפול לתהומות הייאוש ולהמתין לסיומו של ה"הייד פארק" הפרטי שמולו.

כיצד "חותכים" מרואיין באופן אלגנטי, כפי שאתה אומר?

אלמליח: "ניתן לומר לו 'מבלי להיכנס לכל הפרטים, נשמע שלקחת את העניינים לידיים וגילית ראש גדול באותו מקרה. יש מקרים אחרים שאתה יכול לומר בדיעבד שהיום היית פועל בהם אחרת? שהיית יותר חכם ופחות צודק?' ".

מרואיין בעייתי נוסף, ואפילו פופולארי יותר, הוא המדקלם. לראיון הוא יגיע עם תשובות מוכנות מהבית, תשובותיו תשמענה מאולצות וכלליות והוא יטה לקלישאות ויימנע מהתייחסות עצמית. לכל שאלה הוא ייטיב לספר מה צריך לעשות ולא מה עשה בפועל. אה כן, הוא גם "עקשן, פרפקציוניסט ולוקח את העבודה הביתה", משלים אלמליח בציניות.

הדרך לנטרול סוגה כזאת פשוטה יחסית לקודמותיה, ומתמקדת בבקשה ממנו לתאר דברים בגוף ראשון יחיד.

פסיבי אגרסיבי

להבדיל מ"אנשי הסלוגן" האלה, מאתגרים במיוחד המרואיינים העוינים והביקורתיים, שהם לרוב גם תוקפניים לטנטיים (סמויים). לפי תיאורו של אלמליח, ובדומה לבכירי האגו עליהם דיברה אורן, קשה להאמין שישנם מועמדים כאלו שפשוט יורים לעצמם ברגל ומחסלים את סיכוייהם להתקבל כבר מהמשפט הראשון. אבל עובדה שיש.

"אלו טיפוסים מאתגרים, משום שהחצים שלהם מופנים למראיין שמייצג בעיניהם את כל הניסיונות השליליים שלהם יחד מסיטואציות דומות", מפרש אלמליח. "זה מתחיל בישיבה עם ידיים שלובות, גבות מורמות ומכווצות, רגליים פרושות קדימה ועקבים מסוכלים. משם זה ממשיך בתשובות לקוניות ועוקצניות נוסח 'מה אתה רוצה שאספר? הכל כתוב לך בקורות חיים'; 'מה הבוס היה אומר עלי? אין לי שום מושג אתה יכול לשאול אותו'. המאתגר מכולם זה הפסיבי-אגרסיבי, זה שעל פניו מנומס ומדבר בטון שקט ורגוע, אולם יש בו משהו שיכול להוציא אותך מהכלים ואתה לא מבין למה. בדרך-כלל זה נעשה על-ידי הנמכת טון בולטת ועקיצות קטנות בשאלות 'קשות', או באמצעות התנהגויות התנגדותיות כמו איחור או התעסקות עם מסיחי דעת ועוד".

כלל חשוב וראשון במעלה מול מועמד כזה: לא להיגרר לעימותים ולא לחנך את המרואיין. מומלץ גם להימנע מלשאול אותו מה עבר עליו היום שהוא כל-כך עצבני. "מה שעשוי לעזור זה תיאום ציפיות לפני הריאיון", אומר אלמליח.  "לעיתים אפשר להשתמש בפנייה ישירה ובשיקוף הריאיון כמו למשל 'אני מרגיש שלא קל לך עם סוג השאלות הזה. אני שומע שיש לך ביקורת על כך וכך'. תנו לו ביקורת בונה".

מראיינים, שימו לב, תת הקטגוריה הזאת של המרואיין העוין מחולקת אף היא לשניים: אלו שמודעים לעצמם ואלו שלא. הקבוצה הראשונה בעייתית יותר לדברי אלמליח, כי הם "עסוקים ברושם שהם יוצרים". לפיכך ממליץ הפסיכולוג על הדבר הבא: "כל מראיין צריך לדעת שלא מכל מרואיין יצליח להוציא תמיד את האינפורמציה שרצה, והדברים אמורים גם לגבי המראיינים המנוסים ביותר. צריך לזהות מתי הטקטיקות לא עובדות ומחיר הריאיון הופך ליקר מדי. כאן, הניסיון והיכולת להתגמש, לשנות דרכי תשאול, יכולים לעזור ולשפר את האפקטיביות בראיון".