תוכנית הריאליטי The Biggest Loser, שזכה להצלחה מסחררת בן לילה ותורגמה למדינות נוספות (גם בארץ היא עלתה למסכים תחת השם "יורדים בגדול") הפכה לפלטפורמה בפני עצמה גם מחוץ למסך. לאחת הכתבות המציגות את טרנד הירידה במקשל בעבודה לחץ/לחצי כאן
הרעיון הוא פשוט. זוהי למעשה תחרות בין אנשים הסובלים ממשקל עודף על התואר המפסידן הגדול, משמע מי שהוריד הכי הרבה במשקל הוא המנצח. התוכנית הצליחה לקבץ מאות אנשים הסובלים ממשקל עודף (להם נשקפת סכנת חיים מעצם היותם סובלים מאחת התחלואות הגדולות ביותר בעולם המערבי – ההשמנה) ולעודד אותם להשיל משקל דרך סדרות אימונים, קבוצות תמיכה, שיעורי תזונה, חיזוק המוטיבציה והביטחון העצמי ברמה האישית והקבוצתית והרבה מאוד תמריצים (פרסום ופרס כספי שמן לזוכה המאושר).
ארגונים לא מעטים ששמו לעצמם למטרה להוביל שינוי בריאותי חשבו על המודל הזה של יורדים בגדול. הם ראו בכך פעילות רווחה שיש בה תחרות, משחק, גיבוש, העצמה, הרבה חיזוקים וכמובן – פרסים אמתיים לעובדים שעובדים קשה להשיל ממשקלם העודף. אולם כעת, מגזין הבריאות האמריקאי Corporate Wellness Magazine מזהיר את ציבור המעסיקים מפני אותו מודל שגרף הצלחה טלוויזיוני וריתק מיליוני צופים נרגשים עונה אחר עונה. מאמר שפורסם לאחרונה במגזין מפרט את ההשלכות ההרסניות של תוכנית ירידה במשקל המבוססת על תחרות בסגנון "יורדים בגדול", השלכות שנוגעות בתחומים כגון:
- העצמת הסטיגמה נגד "שמנים"
הארגון האמריקאי לאנשים הסובלים מהפרעות אכילה Binge Eating Disorder Association BEDA יצא נחרצות נגד מודל התוכנית יורדים בגדול. לשיטת הארגון, המודל עצמו יוצר חייץ בין העובדים השמנים לעובדים הלא שמנים וכן הוא מעצים את הסטיגמות שקיימות לגבי אנשים הסובלים ממשקל עודף. נקודת המוצא עליה מושתת המודל היא שמי שלא מתאים למידות גוף "סטנדרטיות" נידון לחיי כישלון, לאומללות וכי הוא חשוף ללעג ולאלימות וכל שאיפתו של האדם השמן היא לרדת במשקל – ואז כל הבעיות שלו יפטרו. כאדם שמן, הוא לא יוכל להיות מאושר, מקובל, בעל ביטחון ובטוח במקומו בקהילה ובעבודה. לכן, מסוכן להכניס מודל כזה למקום העבודה כי הוא מעצים את תחושת הכישלון והבדידות של מי שלא נולד לתבנית גוף סטנדרטית.
- קשירת המשימה לרדת במשקל לפעילות גופנית
תחרויות קצרות ונקודתיות לירידה במשקל מייצרות קשר ישיר בין ספורט להרזיה. במקרה שהעובדים נתונים בלחץ (לרדת במשקל לפני החברים שלהם ובזמן לזכות בפרסים) הם בעצם מאלצים את עצמם להתעמל ואז חווית הספורט הופכת לעינוי או לכל הפחות למחיר כבד שהשמנים צריכים לשלם. התפישה הזו מחבלת בתפישת הבריאות הארגונית המודרנית שמנסה להשריש בקרב העובדים (רזים כשמנים) סגנון חיים ספורטיבי שהוא גם חוויתי ומגבש. לסיכום, החוויה שבספורט הולכת לאיבוד בתוך התחרות המרה לרדת במשקל ולכן העובד, גם אם הוא יורד במשקל, יתקשה לשמור על סגנון בריא ספורטיבי לאורך זמן. הוא לא ייהנה מספורט ולכן יתקשה להתמיד ואז הוא יתקשה לשמור על התוצאות.
- תחרויות לירידה במשקל מביאות את השיח על משקל נורמלי מול משקל חורג למקום העבודה
מקום העבודה צריך להיות "עיוור" למשקלו של העובד גם אם הוא בוחר לקדם תוכניות בריאות בעבודה כדי להגביר פרודוקטיביות ולהוזיל עלויות של פוליסות בריאות. הארגון רשאי להתייחס לנושא ההשמנה אך כשהוא מתייחס ל"שמנים שלו" הוא נדחק לפינה בעייתית מבחינה מוסרית ומשפטית. הארגון צריך לגייס עובדים בשיטת "אודישן עיוור" תוך דגש על ניסיון, יכולות, כישורים והתאמה, ללא קשר למראה חיצוני וזה כולל התייחסות למשקל עודף. זה מתחיל משלב הגיוס וממשיך לאורך שלבי העסקה בקידום, ניוד ופיתוח עובדים. כאשר מתקיימות בארגון תחרויות הרזיה, הנושא מקבל דגש גדול יותר. נוצרות קבוצות של שמנים מול רזים ותתי קבוצות של שמנים שמצליחים לרזות מול שמנים שלא מצליחים ואלה שמצליחים ונשברים…. התחרויות הללו "מסמנות" את השמנים בקטגוריה נפרדת ובתתי קטגוריות נפרדות "בעייתיות" וזה מעצים את המיקוד בסוגיה שאותה הארגון אמור לא לראות, מתוך עיוורון מבחירה.
