בני זוג התקשרו בהסכם של מגורים ביחד וחיים משותפים כבעל ואשה שהינם ידועים בציבור, לכל דבר ועניין במשק-בית משותף, וכך אף היה בפועל.
במקרה כזה פסק בית הדין לעבודה כי יש לתת תוקף להסכמתם ולראות באשה המוגדרת כידועה בציבור, את בת הזוג של העובד בעת פטירתו, לרבות ידוע בציבור שהינו בן זוגו והוא גר עמו, כאמור בחוק הפיטורים.
לאור כל זאת, פסק בית הדין לעבודה כי כספי הפיצויים הצבורים בפוליסות ביטוח המנהלים שהתנהלו על שמו של בן הזוג שנפטר, ישולמו לבת זוגו.
דעת המיעוט בין השופטים היתה כי התמונה הכללית העולה מכל הנסיבות, היינו ההפרדה הכלכלית שהיתה בין בני הזוג, התקופה הקצרה שבה גרו במגורים המשותפים, הקושי לקבוע באופן פוזיטיבי קיומו של קשר עמוק של שותפות גורל, והיעדר יכולת להעריך אם בן הזוג לא היה נפטר – האם בני הזוג היו ממשיכים לחיות יחד תקופה משמעותית, כל אלו, סברה דעת המיעוט, מצביעים על כך שלא הוכח כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור.
אלא שעל פי דעת הרוב בבית הדין לעבודה, לא ניתן משקל מספיק בפסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה, ובדעת המיעוט בערעור, להסכם הממון שנחתם בין בני הזוג.
מנגד, ניתן משקל, שלא צריך היה להינתן, לעובדה לפיה המנוח שם קץ לחייו בתקופת החיים המשותפים ולהתנהלות התובעת בסמוך לכך.
בהסכם הממון של בני הזוג נקבע כי נשללו זכויות רכוש. עם זאת, קיימת בהסכם הממון הצהרתם המשותפת של בן הזוג ושל בת הזוג 'לגור ולחיות יחד כבעל ואשה'.
למען הסר ספק, הוסיפו והצהירו בני הזוג כי מכוח חייהם המשותפים יהיו ידועים בציבור. המשמעות היא שכוונתם המשותפת של בני הזוג הינה חד משמעית. בית הדין לעבודה פסק כי לא הוכח שהסכם הממון נחתם למטרות זרות או כי קיים בו יסוד פיקטיבי אחר.
התמונה הכוללת מצביעה על בני זוג שהם רווק מושבע וגרושה, שניהם אינם צעירים, אשר לאחר תקופת חברות של כשנה החליטו למסד את יחסיהם ולעבור לגור ולחיות יחד כבעל ואשה לכל דבר ועניין במשק-בית משותף, תוך שהם מגדירים עצמם כידועים בציבור.
בית הדין לעבודה הוסיף כי אין חולק על העובדה שהמנוח והתובעת אכן התגוררו יחד. המגורים המשותפים מקימים את החזקה בדבר ניהול משק בית משותף.
בית הדין האיזורי ועמדת המיעוט בערעור קבעו, כי על עף ההסכמה המפורשת בהסכם הממון, ועל אף המגורים המשותפים, לא עמדו המנוח והתובעת בתנאי הסף נוכח ההפרדה הממונית, התקופה הקצרה יחסית של המגורים המשותפים, וכמו כן לא הוכח קיומו של קשר רגשי בעוצמה המספקת.
בנוגע להפרדת הרכוש קבעה דעת הרוב, כי לא הוכח שהחיים המשותפים לא היו כרוכים בשיתוף כלכלי. אמנם, בהסכם הממון ובצוואה שערך המנוח, היתה הפרדת הרכוש בין נכסי בני הזוג.
אבל בנסיבות של כניסה לחיים משותפים בגילאים מבוגרים, בין בנישואין ובין בהתקשרות חוזית, הפרדת הרכוש היא פעולה מקובלת שאין בה כדי לשלול, כשלעצמה, הכרה במעמד של ידועים בציבור.
בנוגע לעוצמת הקשר הרגשי ושותפות הגורל, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי אמנם, סופו של הקשר בין בני הזוג מעורר אי נוחות רבה.
ועם זאת, המבחן אינו עומק הרגשות, אלא כוונת הצדדים לנהל חיים משותפים ומשק בית משותף תחת קורת גג אחת. במובן זה, אין בהתנהלות התובעת כדי לשלול את החזקה לפיה קיים קשר רגשי בין בני זוג המנהלים משק בית משותף כבבואה אובייקטיבית-חיצונית למחויבות ערכית זו.
בנוגע לתקופת המגורים המשותפים, קבעה דעת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה, כי אמנם תקופת המגורים המשותפת מהווה את המבחן המופיע בחלק מדברי החקיקה אך היא אינה נדרשת לפי החוק.
המבחן של תקופת המגורים הינו מתאים לבני זוג שלא הסדירו את מערכת היחסים ביניהם בחוזה, ועל המשקיף מהצד לנסות להסיק את כוונות הצדדים.
במקרה הנוכחי, כוונת הצדדים הוגדרה היטב בהסכם ואף יושמה לפיו. התובעת עברה להתגורר עם המנוח ואף העתיקה את כתובתה במשרד הפנים.
בנוסף, בני הזוג ניהלו משק בית משותף. לכן, הצבת תנאי סף, שחזקה על המחוקק שלא בכדי נמנע מלהוסיפו לחוק, יוצרת אבחנה מפלה בין מי שנישא בנישואים דתיים כדין לבין מי שלא עשה כן.
