משה ברנר
עו"ד משה ברנר, שותף במשרד מ. פירון אשר נמנה מזה שנים ארוכות על צמרת משרדי עורכי הדין בישראל, נבחר לשאת הרצאה בכנס דיני עבודה 2014. בראיון לקראת הכנס הוא מספר מה השתנה בשנתיים האחרונות, מאז כניסתו לתוקף של החוק להגברת אכיפה של דיני עבודה ומהן ההשלכות המידיות שלו על המעסיקים במשק.
עו"ד משה ברנר: כשבוחנים את סוגיית חוק הגברת אכיפת דיני העבודה, חשוב להבין כרקע שישנן שתי זירות נפרדות. הרשות מול המעסיק והעובד מול המעסיק. החוקים קיימים והמטריה היא אותה מטריה, אבל המדינה הגבירה את מעורבותה באופן מובהק לעומת העבר. בעבר המדינה כמעט ולא הייתה פקטור באכיפת זכויות עובדים. היא הסתפקה בחקיקה וחקיקת משנה של שר העבודה, אחר כך שר התמ"ת וכיום זהו שר הכלכלה.
המדינה מיעטה באופן יחסי להפעיל את הסנקציות המנהליות והפליליות בשוק העבודה עד לאחרונה. ב-2012 המדינה לקחה על עצמה מעורבות רבה יותר וזאת לאור התביעות האזרחיות הרבות של עובדים על רקע הפרות רבות של החוק ופגיעה בזכויותיהם. המעורבות הזו היא מבורכת כשלעצמה, אך השאלה באיזו דרך ובאיזה מחיר ועל חשבון מי. חשוב לציין שיש מעסיקים שעוברים על חוקי העבודה בצורה בוטה ומדעת, ויש מעסיקים שעוברים על החוק שלא מדעת!
בעבר הרשות נדרשה להליכים מורכבים שהצריכו משאבים רבים כדי לאתר את המעסיקים מפרי החוק, היא הייתה צריכה לחקור אותם ואם נמצאו ראיות מפלילות היא הייתה צריכה להעביר את החומר לפרקליט שיגיש כתב אישום. ואז לנהל משפט עם עדים וראיות ולהתמודד עם טיעוני הגנה עד להכרעה שיפוטית. זה היה תהליך ארוך ומורכב אבל בסופו של דבר המעסיקים שהם מפרי חוק כבדים היו נותנים את הדין.
בשנתיים האחרונות חל שינוי במגמה לאור החוק להגברת האכיפה והשינוי הוא בין יתר תכליות החוק הזה. המדינה הפכה את התהליך לקצר ופשוט יחסית לחקור מעסיק ולהטיל עליו עיצום כספי כבד, אין עוד צורך להתאמץ ולאתר את המעסיקים שהם מפרים קשים ומדעת ולהביאם לדין. גם מעסיקים שהפרו חוק שלא מדעת יכולים לשלם מחיר כבד. נוצרת כאן בעיה מוסרית ושאלה חוקתית לא פשוטה.
בתי הדין לעבודה שומרים על זכויות העובדים כי המעסיקים שלהם לא עושים זאת. היכן הבעיה?
ארגוני העובדים לא הצליחו לשמור על זכויות העובדים. נשיא בית הדין לעבודה לשעבר סטיבן אדלר מתח ביקורת על ההסתדרות שכשלה בתפקידה להגן על העובדים ולכן בתי הדין צריכים להיכנס לתמונה כמגיני זכויות העובדים. לטעמי אמירה זו היא בעייתית היות שבית הדין צריך לשמור על מעמדו כטריבונל המכריע בסכסוכים ולא מגן על צד מסוים. בית הדין איננו האביר השומר על העובד מפני המעסיק אלא האביר ששומר על החוק!
החוק להגברת האכיפה של דיני עבודה נועד כדי להקל על המדינה, שכן החקיקה במשפט העבודה היא ישנה ומיושנת ברובה. חלק מהחוקים נחקקו עוד בשנות ה-50 ויש בחלקם סנקציות פליליות למקרה של אי קיום הוראות שלהם. לרשות יש סמכות לנהל חקירה ולהגיש כתב אישום כנגד המעסיק. אך במקום לעשות שימוש בחוקים הקיימים ובסנקציות העומדות לרשותה, הממשלה הוסיפה חוק על חוק. בחוק החדש יש למשל "הפלת התיק" על המשתמש הסופי – הלקוח של קבלני כח אדם. זה בעיקר מגיע ללקוחות של קבלני כוח אדם. הם צריכים לבדוק איך הקבלן משלם שכר לעובדיו. הלקוח צריך לפקח על הקבלן, מה שאומר שהלקוח הוא אחראי.
אם המדינה לא רוצה עובדי כוח אדם היא יכולה לבטל את האפשרות להעסקת עובדים דרך חברות כוח אדם! במקום זה היא הפילה תיק עם סנקציות עונשיות וחבות ישירה בין הלקוח לעובד קבלן. כעת מזמין השירות ניצב מול סנקציות מנהליות ופליליות שכוללות קנסות, עיצומים כספיים, חקירה והעמדה לדין פלילי. זה מצריך תשומת לב מיוחדת של מזמין שירותי כוח אדם.
אם כך החברה שמזמינה שירותי קבלן כח אדם צריכה לפקח על אותו קבלן ולדאוג שהוא יפעל על פי חוק. מה הופך את התהליך הזה לכל כך מורכב?
מיום החלת החוק ב-2012 ניתנה לשר הכלכלה סמכות להתקין תקנות כלומר לחוקק חקיקת משנה. יש לו הסמכות לבצע התאמות שיש להן תוקף של חוק כדי לתת מענה לתקלות ועיוותים שנוצרים במסגרת החוק. הבעיה היא שהחקיקה היא איטית והשר כמעט שלא הוציא תקנות מסודרות הנותנות מענה לכל ההיבטים הנובעים מהחוק.
סוגיה אחת שמטרידה (ובצדק) את המעסיקים הינה סוגיית בודק השכר. זו משרה שהומצאה בחוק להגברת האכיפה ב-2012 שלפיה המשתמש בשירותי קבלן כוח אדם שרוצה לעמוד באחריותו יכול למנות בודק שכר מטעמו שיבדוק האם הקבלן נוהג כדין עם עובדיו. מדובר במינוי של אדם מיומן שיש לו ניסיון בחשבות שכר והוא למעשה זה שבודק נתוני העסקת עובדי כוח אדם בהיבט של שכר עבודה, שעות נוספות, הפרשות לקרנות הפנסיה וכיו"ב.
בחוק ישנה התייחסות לכך שהשר אמור להתקין תקנות מפורשות לעניין להכשרות אותו בודק שכר. מי יכול להיות בודק שכר? מהם הכישורים שלו? כיצד הוא מתמנה? התקנות כאמור לא הותקנו ויש חוסר ודאות סביב תפקידו של בודק השכר. הלקוחות רוצים לעמוד החוק אך הם לא יודעים מהן התקנות המפורשות!
משרד הכלכלה פרסם הוראת שעה. יש הוראת נוהל שהיא בעצם פסולה כי מבחינה משפטית לשר יש אפשרות לחוקק חקיקת משנה. חוק חייבים לפרסם בדרך מאוד מסוימת ומאוד מחייבת הוראת נוהל לא מפורסמת באותו אופן. מפרסמים באינטרנט, יום אחד זה באתר ולמחרת אולי לא. לכן ישנם שטחים אפורים. יש כאן בעיה של אי ידיעה. הפילוסופיה של המשפט אומרת שחוק חייב להתפרסם. אי ידיעת החוק לא פוטרת מאשמה… כי יוצאים מהנחה שהחוק פורסם. אז מה קורה כאשר חקיקת משנה של שר הכלכלה איננה מתפרסמת?
מה שקורה בפועל זה שמנהלים במשרד הכלכלה, פקידים נטולי סמכות חוקתית, מוציאים הוראות חדשות ומפרסמים אותן דרך האינטרנט, הודעות לעיתונות וכיו"ב. זה לא נחשב לפרסום מבחינה משפטית ואין להוראות הללו תוקף משפטי! נוצרות כאן שתי בעיות חמורות:
1. פרקטית – המעסיקים לא יודעים אודות אותן הוראות שעה ולכן הם עלולים להיכשל.
2. ההיבט המשפטי אומר שנוהל שלא פורסם כדין אינו תקף. זה מכשיל את הרשות עצמה. מישהו במשרד ממשלתי כתב נוהל ופרסם באינטרנט, אז מה?
היום, שנתיים לאחר החלת החוק, איך היית מסכם את החוק להגברת האכיפה בדיני עבודה במשפט אחד?
החוק הזה יצר מנגנון אכיפה דרמטי ודרקוני של זכויות עובדים! המעסיקים תמיד היו צריכים לדעת את החוק ולפעול לפי החוק. היום הם צריכים לדעת ולהכיר את ההוראות המחייבות אותם הרבה יותר מבעבר. אין חוק שאומר שאתה כמעסיק חייב לקחת עורך דין או יועץ לדיני עבודה, אבל אתה כמעסיק חייב לדעת, ללמוד, להתעדכן ולהבין את החוקים.
פסיקת בתי הדין לעבודה הדגישה כי מערכת יחסי עובד מעביד היא כמעט כמו משפחה. שני הצדדים חייבים זה לזה יותר משני צדדים שקשורים יחד בחוזה. מעסיק צריך לדעת את הזכויות של העובד שלו ולכבד אותן, אך הוא לא משפטן. הוא נעזר לעתים ברואה חשבון או יועץ מס, אבל הוא לא יודע הכול. כעת, הוא ישלם מחיר כבד יותר על אי הידיעה.
החוק הכביד את הצורך של מעסיק להכיר את דיני העבודה ולהתייעץ עם מומחים. הוא מחייב את המעסיק להכיר את המערכת המפעילה את החוק.
המדינה מגדילה את המשאבים שלה בשנתיים האחרונות והיא מגייסת ומכשירה מפקחי עבודה מטעמה. אותם מפקחים הם עובדים שעברו הכשרה מקוצרת ונקודתית כך שהם לא בעלי בקיאות גבוהה או מומחים בדיני עבודה. הם מבצעים עבודה רגילה בשטח אך יש להם ידיעה טובה יותר מהמעסיק ויש להם סמכויות של חוקרים. הם מוסמכים לדרוש נתונים ממעסיק – המסמכים שהמעסיק מחויב להציג להם לבדם מפלילים. כמובן שגם היעדר מסמכים יכולים להפליל מעסיק באופן מידי.
המעביד חשוף כאמור לביקורת פתע של מפקחים עם סמכויות בדיקה, חקירה וקבלת מסמכים אך מצד שני, אין כיום אין חקיקה מפורשת שנותנת מענה לכל ההיבטים. כך לדוגמה, אין חקיקה מפורשת המחייבת להיעזר בגופים מקצועיים להנפקת תלושי שכר. ישנם גופים מקצועיים העוסקים בהנפקת תלושי שכר, חלקם אף מצוינים וברור שהם נעזרים בייעוץ משפטי שוטף. אבל יש ארגונים פחות מקצועיים וכאלה שרק מספקים תוכנות להנפקת תלושי השכר ואז יש מקום לטעויות.
במקרה כזה שבו המעסיק טועה בשל חוסר ידיעה הוא ישלם מחיר כבד. המחיר כאן הוא כבד כי העיצום הכספי הוא על כל עבירה, לפי כל סעיף, ועל כל עובד בנפרד. כך למעשה ארגון בכל סדר גודל יכול להיפגע קשות. בין אם זה מעסיק שיש לו 10 עובדים ונפל פגם בעשרה תלושי שכר ובין אם זה ארגון שמעסיק 100 עובדים ונפל פגם בהנפקת 100 תלושים.
מהם ההמלצות שלך לארגון שאינו מעסיק באופן שוטף יועץ לדיני עבודה או עורך דין המתמחה בדיני עבודה?
המעביד חייב להכיר את החוקים, להבין ולהתעדכן. אם נבחן לרגע סוגיה שעולה רבות בחקירה של מפקחי העבודה – שעות נוספות – המעסיק הוא שמחליט האם העובד יעבוד שעות נוספות. הוא חייב להורות במפורש לעובדים להישאר שעות עבודה נוספות. אם הוא לא דרש מהם לעבוד יותר, אסור להם לעבוד שעות נוספות על דעת עצמם! צריך להיות ברור מי מחליט על שעות נוספות ולמי יש סמכות להשאיר עובדים. אסור שיווצר עוד מצב שבו העובד מחליט מתי הוא מגיע מוקדם או נשאר עד מאוחר.
מעסיק לא יכול להחליט לקזז מעובד שעבד רק 6 שעות במקום 8 ולמחרת 12 במקום 8 את השעות הנוספות מיום המחרת. המעסיק יהיה רשאי להוריד לאותו עובד שכר בגין אותן שעות על היום שבו עבד פחות ולהוסיף לו שעות, עם תוספת שעות נוספות על פי חוק והסדרים קיבוציים בענף. מעסיק שלא רוצה להסתבך חייב להיות מאוד מפורש בהנחיות שלו לעובדים שלא לחרוג ממסגרת שעות העבודה היומית מבלי לקבל אישור מפורש מהמעסיק.
כיום מעסיקים צריכים לדעת כיצד להתמודד בהיבט של סנקציות עונשיות ועיצומים כספיים. עד 2012 היו התראות, קנסות, חקירה פלילית העמדה לדין. בחוק החדש נוצרה סנקציה נוספת שהיא סנקציה כספית עם סכומים גבוהים יותר. הסנקציה העונשית החדשה הזו כבדה יותר. קל להגיע לסכומים גבוהים יותר כי כל פגם כלפי עובד גוררת עיצום כספי בפני עצמו. זה יכול להגיע למאות אלפי שקלים! זה לא מידתי ובעיקר כאשר העבירה נעשית שלא מדעת ושלא בזדון!
נכון שבפני המעסיק קיימת אפשרות להגיש ערר אך לא מתפרסמים נתונים על ועדות הערר. איך פונים אליהן? עד כמה הן עמוסות? כמה ועדות כאלה פועלות? למעסיק נאמר שהוא רשאי להגיש ערעור תוך 30 יום אבל רובם לא מבינים מה זה אומר, במה זה כרוך ואיך עושים זאת בפועל.
קל היום למדינה להטיל סנקציה כספית כבדה על המעסיק קשה מאוד למעסיק לבטלה או להפחיתה. פעם המעסיק יכל להתיש את הרשות. היום הרשות מתישה את המעסיק.
בואו לפגוש את עו"ד משה ברנר ומרצים בכירים נוספים בכנס דיני עבודה שיערך ב-15 בספטמבר. לחצו כאן לפרטים
