קבצי העובדים
עובד עירייה שפוטר לאחר שלוש שנות עבודה וחצי נדהם לגלות שבנוסף על גזרת הפיטורים, הוא אף נדרש להחזיר לעירייה כספים. זאת מאחר והתברר כי העובד הוחתם על חוזה העסקה שאיננו תקף כיוון שהחוזה לא הועבר לאישור הממונה על השכר בעירייה.
העובד, שהועסק במחלקה לתרבות, פנאי וספורט, קיבל למעשה עם ההודעה על הפיטורים הודעה מהעירייה לפיה הוא חייב לעירייה כספים. במסמך זה הובהר לעובד כי חוזה ההעסקה שלו מבוטל כיוון שלא אושר בידי הממונה על השכר כנדרש בחוק, ולכן פיצויי הפיטורים וזכויותיו לא יחושבו לפי השכר שקיבל בפועל אלא לפי 70% מגובה שכר הבכירים בעירייה.
העובד פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בדרישה שבית הדין יאכוף את זכויותיו כפי שנקבעו בהסכם העבודה המקורי שנחתם אתו (חרף העובדה שמנהל השכר לא אישר אותו).
העירייה הגישה תביעת נגד בה היא דרשה מהעובד להחזיר את הכספים ששולמו לו ביתר לפי חוזה שאיננו תקף.
בית הדין האזורי לעבודה פסק: על העובד להשיב לעירייה כספים ששולמו לו ביתר על פי חוזה שאינו תקף
בית הדין האזורי לעבודה בחן את תביעות שני הצדדים ופסק כי העירייה מחויבת לשלם לעובד 212 אלף שקלים בגין ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. יחד עם זאת, העובד מחויב להחזיר לעירייה סכום של 275 אלף שקלים בגין השכר ששולם לו ביתר. לאחר הקיזוז, העובד הוא זה שהיה חייב להשיב כספים, בשווי של כ-63 אלף שקלים לעירייה.
העובד סירב לקבל את החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב והוא פנה בערעור לבית משפט השלום. הפעם, העובד הגיש תביעה נזיקית לפיצוי בגין מצג רשלני מטעם החברה לתרבות, פנאי וספורט והעירייה עצמה.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום, טען העובד נחרצות כי העירייה והחברה המעסיקה פעלו מולו מתוקף הסכם העסקה שנחתם מולו כשכל הצדדים מקיימים הסכם זה למשך שלוש שנים וחצי. לטענתו, הוא הסתמך על הסכם זה למשך שנים מבלי לדעת שהחוזה אינו תקף. אשר על כן, העובד טען כעת כי החברה היא זו שהטעתה אותו ולכן עליה לשאת בתוצאות ולכבד את החוזה גם אם זה אומר שעליה לספוג הפרשי שכר.
הנתבעים (החברה לתרבות, פנאי וספורט והעירייה) טענו שוב את הטיעון לפיו החוזה איננו תקף ולכן לא ניתן להסתמך עליו אף כאומדן לנזק.
בית משפט השלום פסק לטובת העובד וקבע: האינטרס האישי עולה על האינטרס הציבורי להימנע מחריגת שכר
בית משפט השלום פסק כי העובדה שסוגיית החוזה נדונה בבית הדין לעבודה איננה סותרת את הדיון גם במסגרת התביעה הנזיקית. לגופו של עניין, הנתבעות הטעו את העובד לחשוב שהחוזה שעליו חתם היה תקף, כאשר מנגד, הן לא פעלו כנדרש כדי להפכו לכזה – אם באמצעות פעולה פשוטה של העברתו לממונה ואם בווידוא שהממונה קיבל את החוזה ופועל לאישורו.
בית המשפט פסק כי הנתבעות חרגו מהתנהגות מנהלית תקינה ולכל הפחות עצמו עיניהן לנזקים שעלולים היו להיגרם או לכאלה שנגרמו לעובד.
שופט בית משפט השלום קבע כי עם החתימה על ההסכם, החברה בעצם מצהירה על התמורה הראויה שיש לשלם לעובד. לאחר שחתמה על ההסכם מול העובד, החברה לא יכולה לטעון ששווי עבודתו היה נמוך יותר. במקרה הזה, אף שמדובר בכספי הקופה הציבורית, האינטרס של התובע לקבל את תנאי השכר עליהם הסתמך גובר על האינטרס הציבורי להימנע מחריגות שכר.
בית משפט השלום חייב את העירייה להשיב לעובד את הכספים שחויב להחזיר (275 אלף ש"ח) וכן חייב את הנתבעות לשלם לעובד שכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף ש"ח.
