מחלק עיתונים שהועסק בסוכנות הפצה קטנה, שעבדה עבור חברת הפצה גדולה של עיתון, עבר "מיד ליד". תחילה הוא עבד עבור החברה הקבלנית אולם כעבור כמה שנים, בעקבות קשיים כלכליים של החברה, הוחלט לספח אותו לחברת ההפצה הראשית (כעובד חברה). כעבור שנה, חברת ההפצה שהעסיקה את מחלק העיתונים התקשרה שנית עם חברת הפצה קטנה, במטרה שזו תהווה קבלן משן לתחום ההפצה. העובד הועבר להיות עובד בחברה קבלנית פעם נוספת.
לקראת העברתו מחברת ההפצה הראשית לסוכנות הקבלנית, נאמר לעובד כי הוא ימשיך ליהנות מהזכויות הסוציאליות שלו, שמהן נהנה בהיותו עובד חברת ההפצה הראשית, אולם התנאים הללו לא התקיימו בפועל. העובד המשיך לעסוק במלאכתו כתמול שלשום, אולם נגזלו ממנו הזכויות הסוציאליות שלהן היה זכאי.
העובד פנה אל בית הדין לעבודה בתביעה לפיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות. בתביעתו טען העובד כי מאחר שסוכנות ההפצה החדשה לא המשיכה לספק לו תנאים סוציאליים (כפי שעשתה חברת ההפצה הראשית), אזי שיש לראות בו כעובד שפוטר. בנוסף, העובד דרש את יתרת זכויותיו הסוציאליות המגיעות לו על פי חוק. בית הדין לעבודה נתבקש לברר שתי סוגיות מהותיות בפרשה זו:
1. מי מבין שתי הנתבעות (חברת ההפצה הראשית או סוכנות ההפצה הקבלנית) הינה מעסיקתו של התובע?
2. האם מכלול היחסים בין הצדדים מעיד על קיום יחסי עובד-מעביד.
העובד טען כי שתי החברות שימשו כמעסיקות וכי היו יחסי עובד מעביד בינו לבין כל אחת מהן בתקופת העסקתו. לטענתו, המעבידים אמנם התחלפו, אך הוא המשיך לעבוד באותו מקום ולבצע את אותן משימות.
חברת ההפצה הראשית טענה כי היא הייתה המעסיקה של מחלק העיתונים רק בתקופה שבה הוא הועסק ישירות על ידה, כלומר בתקופה שבין מפיץ משנה אחד לאחר.
סוכנות ההפצה הקבלנית כלל לא התייחסה לתביעה ואף לא הוגש מטעמה כתב הגנה.
שופטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שרה ברוינר ישרזדה, פסקה כי התקיימו התנאים הסטנדרטיים של יחסי עובד מעביד בין מחלק העיתונים לבין שתי הנתבעות (חברת ההפצה הראשית והחברה הקבלנית שנשכרה לבצע עבור עבודה ולנהל את מחלק העיתונים).
השופטת הבהירה כי אין שום פסול בכך שחברה פועלת באמצעות קבלני משנה, המשמשים בפועל כמעסיקים. אולם היות שבשלב מסוים המצב השתנה, חברת ההפצה הראשית הפכה אף היא למעסיקה ביחד עם סוכנות ההפצה. חברת ההפצה הראשית החלה לשלם לעובד משכורת ותנאים סוציאליים, והפכה למעורבת יותר בתנאי עבודתו ובפיקוח עליו. בהתאם לכך, נקבע כי חברת ההפצה הראשית היא מעסיקתו של התובע למשך כל תקופת העבודה, לרבות התקופות שבהן העובד הועסק על ידי קבלן משנה.
פסק הדין שניתן במקרה זה חייב את סוכנות ההפצה הקבלנית לשלם לעובד פיצויי פיטורין בסך 50,000 ש"ח, ועוד 32,000 שקל בגין דמי הבראה, פנסיה, פדיון חופשה, חגים ונסיעות. סוכנות ההפצה הראשית חויבה לשלם לעובד פיצויים בסך 22,000 ₪ בגין דמי הבראה, חגים ופדיון חופשה. בנוסף, על הנתבעות הוטלו גם הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 7,000 ש"ח.