הפסיקה בדיני עבודה קובעת כי אין לראות במתמחה עובד מן השורה, אלא יש לראות בו עובד על פי "חוזה למשימה מוגדרת". זאת כי אמנם קיימת מערכת יחסי עובד-מעביד אך היא קיימת אד-הוק, רק לאורך תקופת ההתמחות. בסיום תקופת ההתמחות לא יהיה רשאי המתמחה לדרוש כספי פיצויי פיטורין על תקופת עבודתו בחברה.
עם זאת, בנוגע למתמחים הנשארים לעבוד בחברה לאחר תום התמחותם ופוטרו בהמשך, הדין בנוגע לחישוב פיצויי פיטורין שונה בין מתחמים במשפטים לעומת מתמחים ממקצועות אחרים.
בהתאם לסעיף 41א ולתוספת לחוק לשכת עורכי הדין תזכ"א-1961 – חוקי פיצויי הפיטורין לא יחולו על מתמחים במשפטים. במקרים בהם המתמחה מסיים את תקופת ההתמחות ונקלט במשרד כעורך דין מן המניין, תקופת ההתמחות שלו לא נצברת כחלק מתקופת העבודה הרצופה. כלומר, באם הוא עבד שנה במסגרת התמחות ועוד שנה כעורך דין שכיר, במועד הפיטורין הוא יהיה זכאי לפיצויים רק עבור שנת עבודה אחת.
כאמור, הדין שונה כאשר מדובר על מתמחים במקצועות שונים, באשר לצבירת תקופת ההתמחות כאשר הם ממשיכים לעבוד בחברה לאחר סיום ההתמחות. כך למשל עולה מתיק פרג' חורי נגד יצחק בלנגה (בתיק 354500/98), לעניין המתמחה בראיית חשבון שבתום ההתמחות נשאר לעבוד במשרד ובמעמד הפיטורין, דרש לקבל פיצויי פיטורין גם עבור תקופת ההתמחות. בית הדין לעבודה פסק כאמור לטובת המתמחה.
חישוב פיצויי פיטורין של מתמחה שנשאר לעבוד בחברה יעשה בצורה הבאה: חישוב התקופה הראשונה על בסיס המשכורת האחרונה בהתמחות וחישוב תקופת העבודה, כעובד מן המניין, תיעשה על בסיס המשכורת האחרונה.
