פרופ' דוד פסיג מאוניברסיטת בר אילן, נשא דבריו בכנס 'מקום העבודה העתידי', שנערך בחסות העמותה הישראלית למשאבי אנוש, במסלול האקדמי המכללה למנהל ראשון.
פרופ' פסיג הציג את משנתו בנושא הטכנולוגיה של הממד הרביעי – כיצד חוקרים מגמות שטרם נולדו? אילו מגמות כבר יודעים לזהות כיום? וכיצד נערכים לקראתן?
פרופ' דוד פסיג: אם אתם רוצים להבין מה מניע את המין האנושי, מה גורם לו לפתח כלים חדשים מכלים קיימים – אל תקראו עיתון. אל תקראו כתבי עת מדעיים. כל המידע שקיים בהם נולד מזמן ועכשיו הוא יוצאת החוצה. הוא שייך לעבר. כדי לנסות להבין את העתיד, את אינסוף ה'עתידים' האפשריים, יש לנסות לזהות את הכוח שמניע את השינויים, את הדינאמיקה מתחת לפני השטח, את המגמות הבולטות. אם נזהה, נבין ונגדיר את כל אלו, תהיה לנו תמונה ברורה יותר לגבי ההתרחשויות העתידיות, נוכל לחזות טוב יותר והידע הזה יאפשר לנו לא רק לדעת למה לצפות אלא כיצד עלינו לפעול כדי לחזק ו/או למנוע מגמות עתידיות.
אני רוצה להציע לכם כוח מניע שכנראה מניע את המין האנושי זה אלפי שנים וזה כמובן הדחף לפתח טכנולוגיה
המין האנושי לא מקבל את תנאי חייו הפיזיים במרחב כדבר מובן מאיליו. הוא רוצה חירות פיזית גדולה יותר במרחב בו הוא נתון. הצורך של האדם לדחוף גבולות פיזיים מדרבן אותו לפתח כלים שיסייעו בידיו להשיג את החירות המיוחלת. אם הכוח המניע הזה נכון, אז אנחנו לומדים לראות דברים חדשים לגמרי שהדעת עוד לא מסוגלת לראות. בבואי לחקור את העתיד אני לא מחפש את הדבר הבא אלא את המשמעות של הדברים הבאים, מהו הכוח החבוי מאחוריהם, כיצד הם ישרתו את האדם להשיג את מטרותיו.
בעבר הרחוק, המין האנושי היה מאורגן בקבוצות של אנשים מבודדים. כל מגע של קבוצה אחת עם האחרת הייתה סכנת נפשות. החירות במרחב של הקבוצה הייתה מאוד מצומצמת (4 עד 5 קילומטרים מהמערה של הקבוצה האויבת). תודעת המרחב הפיזי הייתה אפס. יש מחקר שלפיו קבוצות היו מפתחות מידע אבל הוא לא עבר לקבוצות אחרות בשל הניתוק. כדי שפיסת מידע תעבור 100 קילומטרים במרחב, היא הייתה זקוקה למאה שנות אדם. כיום אנו מבינים כמה ידע היה בעולם העתיק, ממידע עשיר בנושא בניית פירמידות ועד למתמטיקה מפותחת… כל אלו לא שרדו את הקווים והגבולות שהמין האנושי שרטט בין הקבוצות הללו.
לפני כעשרת אלפים שנה כדור הארץ החל להתחמם. האדמה התחממה. המין האנושי הבין שיש חלופה לציד – הוא יוכל לגדל בעצמו מזון במקום לרדוף אחריו, במרדף יום יומי שוחק. כשהאדם החל לגדל בעצמו מזון נוצרו עודפים ואז אנשים החלו לפתח קשרים, לחצות קווים כדי להעביר סחורה, ידע, כלים. המין האנושי החל לדחוף גבולות פיזיים.
לפני 500 שנה בלבד המין האנושי החליט לדחוף עוד יותר את הגבולות הפיזיים – לראשונה הוא התנתק מאימא אדמה והחל לנוע במרחב הימי, לגלות ארצות חדשות. לאחר המרחב על האדמה הגיע המרחב במים ולאחר מכן כמובן הגיע הרצון של המין האנושי לדחוף גבולות גם במרחב האווירי ואז הוא פיתח את המטוס. דחיפת הגבולות הבאה הייתה מעבורת לחלל.
ואז המין האנושי, שהצליח לדחוף גבולות פיזיים מבין שעד כה הוא בסך הכול הזיז / גרר דברים ממקום למקום. כל השירותים שהוא פיתח היו כדי לסייע לו לגרור דברים ממקום למקום (שירותי דרך, סלילת כבישים, תעשיית הרכב וכיו"ב). הצעד הבא של המין האנושי, בחיפוש הנואש אחר חירות, היה להתנתק מהצורך בגרירה. טלפון סלולארי, אתו אפשר לדבר בכל מקום, בלי חיבור ובלי גרירה הוא תולדה של בהורך הזה. האדם מתנתק מהקיר, מהשקע ומהחוטים ונע עם הטלפון באופן 'חופשי' במרחב. זו הייתה רק התחלה.
במקום העבודה העתידי – מי יהיה מלך היער או ראש השבט?
כשבוחנים מגמות לאורך שנים, מבינים שמי שפיתח טכנולוגיות הוא לא זה שהתעשר. מי שהתעשר היה זה שהשכיל להשתמש ולהמציא שימושים חדשים לטכנולוגיה. לדוגמה, מי שבונה מטוסים לא מתעשר. לעומת זאת פדקס (חברת השילוח) מתעשרת מידי יום כי היא יודעת לעשות שימוש חדש במשאב הקיים. האתגר האמתי של סביבת העבודה העתידית היא לאו דווקא להמציא טכנולוגיה חדשה אלא לתת לה שימוש חדש / משמעויות חדשות.
בממד הראשון, מי שהצליח היה מי ששלט ביער
בממד השני, מי שהצליח היה זה ששלט בים
בממד השלישי, מי שהצליח היה מי ששלט באוויר
בממד הרביעי, מי שיבוא עם רעיונות חדשים, עם אפליקציות חדשות, עם קונספט חדש, עם מיזמים חדשים – הוא זה שיצליח!
