אלמנה הגישה תביעה לבית הדין לעבודה כנגד מעסיקה של בעלה המנוח. על פי כתב התביעה, הבעל הועסק בענף הבנייה והמעסיק נדרש לשלם לו גמול פנסיה בהתאם לצו ההרחבה וההסכם הקיבוצי החל על הענף. לטענת האלמנה, המעסיק התרשל בהפקדת הכספים בקרן הפנסיה ואי לכך נוצר פער בין הגמלה שעמדה לרשות האלמנה בפועל לגמלה שהייתה עומדת לרשותה לו היה מפקיד המעסיק את כספי הפנסיה במועד, כנדרש על פי חוק.
האלמנה טענה כי העברת כספי הפנסיה באיחורים ואי ביצוע מלוא ההפרשה, הותירו אותה עם קצבת פנסיה נמוכה מזו שהגיעה לבעלה בגין עבודתו. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת עלית קיבל את תביעתה ופסק שעל המעביד לשלם לאלמנה ולבני משפחתה פיצוי בגין ההפרש בין גמלת השאירים לה הם היו זכאים, לבין הגמלה אשר אותה הם קיבלו בפועל.
המעסיק הגיש ערעור והתיק נידון בבית הדין הארצי לעבודה. המעסיק טען להתיישנות התביעה וכן טען שהמנוח ויתר על ביטוחו בפנסיה בקרן פועלי בניין מראש, על כן לא נגרם לאלמנה ולבני המשפחה נזק כלשהו.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור. הרכב השופטים שכלל את אילן סופר, רונית רוזנלפד, לאה גליקסמן, קבע שעל המעסיק הייתה מוטלת החובה להפריש את התשלומים עבור העובד לקרן הפנסיה במועד, כפי שנדרש מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה ובהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. השופטים הדגישו כי מדובר ב"חובה מוחלטת" ולא ב"חובה מותנית", משמע לא נדרשה ואין כל משקל להסכמתו או העדר הסכמת העובד בנידון.
השופטים קבעו שהמעסיק היה מחויב להפריש כספים לקרן הביטוח לפועלי בניין בתקופה של 1990-1995, והדבר היה יוצר ותק פנסיוני שהיה מצטבר מדי שנה ובכך מגדיל למעשה את סך כל אחוזי הגמלה אשר היו אמורים לעמוד לזכותו של המנוח במועד פרישתו מהעבודה, או לאלמנתו במקרה פטירה.
אשר על כן, בית הדין הארצי לעבודה קבע כי על המעסיק לפצות את האלמנה בסך של 350,000 ₪. בית הדין אף פסק כי הסכום המדובר ישולם לאלמנה באופן חד פעמי ולא בתשלומים חודשיים וזאת מאחר וצוות השופטים הביעו חשש שמא החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי האלמנה בשל חוסר יציבות כלכלית.
בואו לשמוע עוד בנושא שכר, זכויות עובדים וחובת המעסיק ביום עיון בנושא תגמול ותמרוץ עובדים –
השתלמות למנהלי משאבי אנוש, ב-26 ביולי
