ארגון שכר פרילנסר (עצמאי) לעבודה על בסיס פרויקטים, העבודה הפכה קבועה, והארגון שילם לפרילנסר בכל חודש סכום קבוע כנגד חשבונית מס\קבלה.
האם פרילנסר זה יוכר בבוא היום על ידי בית הדין לעבדה כפרילנסר, או כשכיר, ואם כשכיר, מהם חובותיו של הארגון כלפיו.
סוגייה אחרת היא הכרה בדיעבד ביחסי עובד מעסיק: יש לא מעט מקרים של עובדים שמתחילים לעבוד כפרילנסרים עבור ארגון מסוים ומקבלים תשלום חודשי כנגד חשבונית.
לאחר תקופה מסויימת הם מתחילים לעבוד כשכירים במשרה מלאה (באותו ארגון), ומבקשים שהתקופה שבה עבדו כפרילנסרים תוכר להם כעבודה כשכירים. מצב זה נקרא: הכרה בדיעבד ביחסי עובד מעסיק.
במקרה כזה, הזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד בדיעבד יחושבו על בסיס של שכר חלופי שניתן להניח ולהוכיח שהעובד היה מקבל אילו הועסק מלכתחילה כשכיר.
מנגד, במקרים בהם המעסיק ידע מראש שקיימים יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, ולמרות זאת העדיף להעסיק את העובד כעצמאי (כדי שלא להיות מחוייב בחובות הנובעות מהזכויות הקוגנטיות של העובד), יחושבו הזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד על בסיס התשלום המלא ששולם לעובד כעצמאי.
עם זאת, המעסיק יכול לקזז את הסכומים העודפים, ששילם לעובד בעת ששולם לו כעצמאי, מתוך הסכומים שעליו לשלם לו בדיעבד כשכיר.
חשוב לשים לב שבכל מקרה, לא ניתן לדרוש מהעובד להחזיר למעסיק סכום כלשהו, גם אם בדיעבד יתברר שהסכומים ששולמו לו כעצמאי היו גבוהים מהסכומים שהיה עליו לקבל אילו הועסק מלכתחילה כשכיר.
דוגמה לצורך המחשה: עובדת מסויימת הועסקה בחברה במשך כמה שנים. בעת שנחתם חוזה ההעסקה היא בחרה להיחשב כעצמאית ושהתמורה תשולם לה כנגד חשבוניות מס.
שכרה היומי כעצמאית היה בסכום קבוע שהיה גבוה משמעותית מהשכר אותו היתה מקבלת אילו היתה נחשבת לשכירה.
בהסכם העבודה בין הצדדים נקבע, כי אם בעתיד יקבע שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק, יראו את התמורה שקיבלה כעצמאית, ככוללת את הזכויות הסוציאליות שהיתה זכאית להן כעובדת.
בהתאם לכך נקבע כי במקרה כזה, גובה השכר שלה כעובדת שכירה יועמד על 76% מהסכום ששולם לה על פי ההסכם כעצמאית.
כמה שנים לאחר שהחלה לעבוד בחברה הודיעה העובדת לחברה על סיום ההתקשרות.
בד בבד היא הגישה תביעה כנגד החברה במסגרתה טענה כי למרות שהועסקה כעצמאית, התקיימו בינה לבין החברה יחסי עובד מעסיק.
מכיוון שכך דרשה העובדת מבית הדין לעבודה, לחייב את החברה לשלם לה פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית והחזר הוצאות נסיעה.
בית הדין האזורי לעבודה הכיר בה בדיעבד כבעובדת שכירה של החברה, אבל דחה את תביעותיה הכספיות הנובעות מההכרה במעמדה כעובדת.
בית הדין קבע, כי מתוך הרכיבים שעל המעסיק לשלם בדיעבד, יש לקזז את הסכומים העודפים שקיבלה בשל העסקתה כעצמאית, בהשוואה לסכום שהיתה מקבלת אילו הועסקה כשכירה.
בעקבות זאת הגישה העובדת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. זה האחרון קבע, כי המעסיק ידע מראש שעל פי הפסיקה, קיימים בין הצדדים יחסי עובד מעסיק. למרות זאת הוא בחר להעסיק את העובדת במתכונת פרילנס.
במקרים אלה, פסק בית הדין הארצי לעבודה, השכר הקובע לחישוב הזכויות הסוציאליות בדיעבד, יהיה הסכום ששילם המעסיק לעובד בפועל כעצמאי.
מצב זה הינו שונה ממצב בו טיב היחס האמיתי שבין הצדדים אינו ברור מלכתחילה, ואפשר להניח שניתן לראות בהם כקשר שבין מזמין עבודה לקבלן עצמאי.
במקרה כזה (כלומר במקרה בו כן ניתן לראות בקשר בין הצדדים כקשר בין קבלן ללקוח), השכר הקובע לחישוב הזכויות הסוציאליות הנתבעות בדיעבד יהיה בסכום שניתן להניח, שהעובד היה מקבל אותו אילו הועסק מלכתחילה כשכיר (בתנאי שניתן להוכיח שהיה מקבל שכר בסכום זה). סכום משוער זה נקרא שכר חלופי.
בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי המעסיק רשאי לקזז את עלות השכר החלופי, בתוספת כלל הזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד, מהתשלום (בסכום גבוה יותר) אותו שילם לעובד כעצמאי.
במילים אחרות, אם סכום השכר החלופי פלוס סכום הזכויות הסוציאליות, מגיע לסכום שהינו גבוה מהשכר ששולם לעובד בפועל כעצמאי, המעסיק ישלם לעובד את הפער בין שני סכומים אלה.
אבל אם סכום השכר החלופי פלוס סכום הזכויות הסוציאליות מגיע לסכום שהינו נמוך מהסכום ששולם לעובד בפועל כעצמאי, המעסיק לא יוכל לתבוע מהעובד שיחזיר את סכום ההפרש, שכן העובד עצמו לא הפר את חוזה העסקה ועליו לקבל את התמורה המוסכמת על פי הסכם העבודה.
ובחזרה לדוגמה של אותה עובדת שערערה: בית הדין הארצי פסק, כי המעסיק לא יצטרך לשלם לה את הזכויות הסוציאליות המגיעות לה כעובדת.
הסיבה לכך היא, שהשכר החלופי פלוס סכום הזכויות הסוציאליות, להם היא היתה זכאית כעובדת שכירה, הינו נמוך מהסכום ששולם לה בפועל כעובדת עצמאית.
כלומר, בעת שעבדה כעצמאית, העובדת קיבלה סכום שהינו גבוה מהשכר ברוטו אותו היתה אמורה לקבל (השכר החלופי) פלוס סכום הזכויות הסוציאליות.
המשמעות היא כי הסכום ששולם לעובד כעצמאית כיסה את כל זכויותיה כעובדת ואף מעבר לכך. לכן, פסק בית הדין הרצי כי המעסיק לא חייב לעובדת סכום נוסף.
