בלי סודות ובלי מחיצות. אבל בכלל

תארו לכם שאתם פותחים את דלת הכניסה למקום העבודה שלכם, ובמקום לשבת במשרד או בפינתכם הקטנה, אתם מתיישבים בשולחן שממוקם כחלק משורה של עוד עשרות שולחנות אחרים, בחלל פתוח לגמרי. אין בכלל משרדים סגורים: אי שם בין כל השולחנות, תוכלו למצוא אפילו את שולחנו של המנכ"ל שלכם. אין פרטיות בכלל ואין שקט, כולם רואים את כולם ואת מסכי המחשב של כולם. אבל מי אמר שזה משהו רע?

בסוף השבוע האחרון פורסמה במוסף הנדל"ן של דה מרקר כתבה של הניו יורק טיימס, שמגלה שבארצות הברית יותר ויותר משרדים לוקחים צעד אחד קדימה את מבנה ה"אופן ספייס" שבמשרדים, ושוברים את המחיצות הקטנות כדי לקרב בין כל העובדים. באחת החברות בסיאטל, סופר שהדבר היחיד המבדיל את שולחנו הרגיל של המנכ"ל הוא שלט המשתלשל מן התקרה, שעליו הכיתובית: "משרד המנכ"ל".

המטרה היא דווקא לעורר את השראתם של העובדים באינטראקציות שייווצרו, נאמר בכתבה. מתוארות שם התקבצויות של עובדים, מפגשים אקראיים בין עובדים בחלל פתוח, המניבים אנרגיה יצירתית. זה מטשטש את ההיררכיה הארגונית, וכמובן, גם חוסך בעלויות נדל"ן.

הלקוחות מזמינים

משיחות שערכנו עם ארבעה אדריכלים ישראליים עולה שמבנה האופן ספייס על כל דרגותיו פופולארי בארץ. אך להם לא יצא להכיר חברה שבה המנכ"ל יושב בחברותא עם כולם במשך כל היום.

לינדה מוכתר, מעצבת פנים עם ניסיון בתחום המשרדים, אומרת שהלקוחות שמזמינים עיצוב אופן ספייס במשרד, אומרים שהם מעוניינים לבוא לקראת העובד ולרווחתו וליצור תחושה של פחות דיסטנס, לא חברות אך סוג כזה של אווירת עבודה שהיא מאוד 'ביחד'. הם מציגים את המניע העיקרי שלהם להתקדם יחד לעבר החזון ולמטרות הארגון. זה לא רק מקום עבודה, זו גם משפחה הם אומרים לה. ברור שגם מבחינה כלכלית זה גם חסכוני, והם אומרים שהעובדים נרתמים.

האדריכל אילן פיבקו אמר: "אני אישית לא מכיר בארץ גרסה קיצונית כזו של אופן ספייס, אבל אני בטוח שזה לא קיצוני כפי שמתואר ושיש למנכ"ל בנוסף חדר שבו הוא יכול לשבת ולנהל שיחות וישיבות.

בסך הכל זו עבודה בסטודיו משותף, ואפילו במשרד עורך דין בדרך כלל כבר לא נכנסים לחדר שלו כדי שלא תהיה חשיפה לתיקים אחרים. יש לזה הרבה יתרונות, זה נעים ומפרה, וזה עושה שכל. אם רוצים לדבר בפרטיות, יש חדרי חדרי ישיבות".

אידיאולוגיה כתירוץ

"עושים אידיאולוגיה מהפיכת העובד לפרה ברפת או לתרנגולת בכלובי רשת. תגידו את האמת – לא יצירתיות ולא בטיח – הכל חסכון", תגובת גולש לכתבה.

מהנדס תעשייה וניהול באחת החברות הגדולות במשק, אומר שהוא לא תומך כלל בתופעת האופן ספייס הקיימת, אז צורה כזאת קיצונית של פתיחות בחלל העבודה היא מזעזעת בעיניו. "למבנה כזה יש יתרונות רק מבחינת החברה", הוא אומר. "אין פרטיות, לא נוח לקיים פגישות סביב העמיתים. הרבה פעמים יש רעש שמפריע לעבודה. חלק מרכזי בתפקיד שלי הוא לדבר על נושאים רגישים כמו נתוני שכר, וכשאני לא בחדר פרטי אנשים שומעים אותי. יוצא לי גם לדבר בטלפון על נושאים רגישים כאלה כשאין ברירה וזה לא נעים".

מנכ"לית חברה קטנה ומתפתחת במרכז הארץ, רואה את היתרונות שבסביבת עבודה כזו. "זה טוב בעיקר כשיש צורך בשיתוף פעולה כזה בין עובדים, זה בטוח תורם לאווירה הטובה בין העובדים. יחד עם זאת, יש סיטואציות עסקיות ואישיות שמחייבות דלתיים סגורות, וככל שהמנהל יותר בכיר הסיטואציות האלה מתרבות".

"לי אישית יהיה קשה מאוד להתרכז בחלל כזה שבו יושבים כל עובדי החברה", היא מודה "ואני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. נכון שיש שיתוף, אבל חייבים שבנוסף תהיה זמינות של חדרים. אני מבינה שבגלל מצוקת נדל"ן יש גם פשרות. השיתוף שנוצר בין העובדים גם עלול להוריד את אפקטיביות העבודה. סביבת עבודה כזו טובה בעיני בעיקר כניצול יותר אפקטיבי של החלל וחיסכון בכסף. האידיאולוגיה ששמים מסביב לעניין זה כבר תירוץ. כך שבסופו של דבר אני אישית דוגלת בשיטה המסורתית, אבל אולי אני מיושנת".

אפשר להציץ

שלמה קוגן, סמנכ"ל משאבי אנוש היוצא של סונול אומר כי הרעיון יכול להתאים לחברות מסוימות ולתפקידים מסוימים שיש בהם עבודת צוות ושיתוף בידע, ויחסים לא פורמליים. "אך כשצריך מקום של אינטימיות זה לא יתאים", הוא אומר. "זה תלוי בפעילות. אולי לחברות הייטק וארגונים קטנים שהיחסים בהם הם אינם פורמליים, זה יכול להתאים. אך ככל שארגון גדל מעמדו של מנהל צריך להיות מובחן. יתרון נוסף הוא מבחינת החברה, שעובדים יכולים פחות לעשות שיחות בטלות בטלפון או לגלוש באינטרנט. יחד עם זה כל אדם צריך כמה דקות לעצמו. העבודה כוללת גם מפגש עם ספקים ומועמדים לעבודה, וחדר ישיבות יכול להיות פתרון חלקי".

ר', עובדת לשעבר במשרדים הראשיים של חברת IBM בפתח תקווה, מספרת שסביבת העבודה במשרדי החברה היתה פתוחה לחלוטין ושלעובדים ולמנהלי דרג הביניים אין פרטיות כלל. לא מדובר במשרדים כפי שמתוארים בארצות הברית בכתבה של הניו יורק טיימס, כי למנהלים הבכירים כן יש חדרים משלהם. אך לפי דבריה, זה הכיוון. החדרים של המנהלים הבכירים סגורים באמצעות זכוכית שחלקה שקופה וחלקה אטומה, כך שכן אפשר לראות מה קורה בחדר.

באשר לעובדים ולמנהלים בדרג הביניים, היא מספרת שהם יושבים בחדר גדול שבו שורות שורות של שולחנות עם מחיצות זכוכית שקופות לגמרי ונמוכות מאוד. כל העובדים חשופים וגם אפשר לראות מה קורה במסך של כל אחד מהם. מנהל שמעוניין לבצע שיחה עם עובד, יצטרך לבדוק האם חדר הישיבות של הקומה פנוי. "ונדיר שחדר פנוי אם הוא לא הוזמן מראש", היא אומרת.

"כעובדת לא הפריעה לי סביבת העבודה הזו. אני באה לעבוד בעבודה, וגם אם רציתי לגלוש באינטרנט פעם-פעמיים ביום לא התביישתי לעשות את זה, כי זה נעשה לזמן קצר וסביר וברור שכל עובד צריך את ההפסקה הקטנה הזאת לעצמו. כשדברים נעשים באופן סביר והוגן כלפי מקום העבודה – לא צריכה להיות בעיה לאף אחד. כולם רואים את כולם, וזה סוג של גילוי נאות".