בית הדין הארצי לעבודה דן בסוגיה של פטורי צמצום במסגרת דיון במקרה של עובדת מועצה שפוטרה – בעוד המועצה חוסכת את הגזירה מעובדות הרות.
עוזרת גננת במועצה המקומית ג'דידה מכר, פוטרה מעבודתה במסגרת צמצום כוח אדם, לאחר שמחלקת החינוך במועצה קיבלה הנחייה ממשרד הפנים לצמצם את מצבת כוח האדם, וזאת בהסכמת ועד העובדים. לעניין זהות המפוטרים, נקבעה הנחייה במקרה של פיטורי צמצומים – 'נכנס אחרון יוצא ראשון'.
העובדת המפוטרת פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בטענה לפיטורים שלא כדין היות והמועצה לא יזמה ניסיונות לשלב אותה בתפקידים חלופיים ולאור העובדה ששלוש עובדות בעלות ותק נמוך משלה, 'ניצלו' מגזרת הפיטורים.
בית הדין האזורי בחיפה פסק כי על אף ששלושת העובדות שלא פוטרו (למרות היותן פחות ותיקות) היו כולן בהריון, הייתה צריכה המועצה לפעול לפיטורן על ידי פניה לממונה על העסקת נשים במשרד התמ"ת, לצורך קבלת אישור לפטר אישה בהריון (בהתאם לחוק עבודת נשים תשי"ד 1954).
בית הדין פסק כי העובדת פוטרה שלא כדין, אולם הוא דחה את בקשתה להורות למועצה להחזירה לעבודה. לצד זאת, בית הדין פסק כי על המועצה לפצות את העובדת בשיעור כספי של 12 משכורות חודשיות.
שני הצדדים הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. העובדת ערערה על החלטת בית הדין הארצי לעבודה שלא לחייב את המועצה להחזירה לעבודה ואילו הנהלת המועצה, ערערה על הקביעה שהפיטורין נעשו שלא כדין ועל כספי הפיצויים שנלוו לפסיקה זו.
הרכב השופטים בית הדין הארצי לעבודה, שכלל את השופטים שמואל צור, רונית רוזנפלד וורדה וירט-ליבנה, דחה את תביעת העובדת לחייב את המועצה להחזירה לעבודה ואילו את תביעת המועצה, קיבלו השופטים בחלקה.
בית הדין הארצי לעבודה, לאחר שבדק את אופן התנהלות המועצה, לאחר שזו קיבלה הוראה לפטר 12.9 תקנים ועליהם היא קיבלה אישור מוועד העובדים, פסק כי המועצה לא פעלה בחוסר תום לב מוחלט, אלא נהגה באופן סביר תחת התנאים. זאת היות שהמועצה הוכיחה כי הסיבה היחידה לכך שחסכה את גזירת הפיטורים משלושת העובדות הפחות ותיקות, הייתה עצם העובדה שהן בהריון וכי לא היו שיקולים נוספים, כגון גיל או העדפה אישית וכיו"ב. המועצה טענה להגנתה כי היא התכוונה לפעול על פי חוקי העבודה בארץ, לפיהם אין לפטר אישה בהריון. על פי החוק להעסקת נשים, רשאי המעסיק לבקש את אישורה של הממונה על העסקת נשים במשרד התמ"ת לפטר אישה הרה, אולם זה בגדר 'רשות' ולא חובה.
בית הדין האזורי אף קיבל את טענת המועצה בדבר הצורך לפעול מהר על פי ההנחיה, משמע שאם המועצה הייתה פונה לקבלת אישורים מהתמ"ת, זה היה מאריך את התהליך ויתכן אף שהאישורים הללו לא היו מתקבלים בסופו של דבר (המועצה הוכיחה כי בנסיבות דומות, הממונה על העסקת נשים דחתה בקשה לפיטורי אישה בהריון).
בית הדין הארצי תמך בפסיקת בית הדין האזורי בחיפה, לפיה המועצה הייתה מחויבת לפעול כדי למצוא לעובדת עבודה חילופית טרם פיטוריה, בעודה דוחה את הפסיקה לפיה היה על המועצה לפטר את שלושת העובדות ההרות במקום את התובעת.
על כן, בית הדין הארצי לעבודה הפחית את גובה הפיצויים שנפסקו לטובת העובדת מסכום של 12 חודשי עבודה ל-6 חודשי עבודה (על פי חישוב של 3,965 ₪ בחודש, קרי 23,790 בתוספת ריבית והצמדה).
