מעסיק ניכה לעובד חלק משמעותי משכרו במשך חודשיים, בגין ימי היעדרות מהעבודה. המעסיק טען כי העובד ניצל את מלוא מכסת ימי החופשה שלו.
אלא שהעובד שהכחיש את ההיעדרויות, והגיש תביעה בה תבע את מלוא שכרו. בית הדין לעבודה פסק כי על המעסיק לשלם לו פיצוי בסכום של 6,545 שקלים, בגין הניכוי מהשכר.
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי על המעסיק מוטלת החובה לרשום בפנקס את כל שעות העבודה במדויק.
בלי תיעוד מדויק בכתב לגבי ניצול ימי החופשה, והעובדה שהמעסיק לא הציג בבית הדין את פנקס ימי החופשה, עובר נטל ההוכחה את המעסיק. עליו להביא ראיות להוכחת יתרת החופשה של העובד.
מאחר שהמעסיק לא הצליח להוכיח את מספר ימי החופשה, חייב בית הדין לעבודה את המעסיק להשיב לעובד את הניכויים שניכה משכרו בגין ימי חופש. עם זאת, בית הדין לא פסק פיצויי הלנת שכר.
בנוגע לכל סוגי הניכויים שמעסיקים מנכים לעיתים על דעתם עצמם משכרם של העובדים פסק כבר בעבר בית הדין לעבודה כי מעסיקים לא יכולים להחליט על דעתם עצמם לקזז כל סכום שירצו משכרו של עובד, מכל סיבה שעולה על דעתם.
לדוגמה, במקרה של מעסיק שניכה ממשכורתו של עובד סכומים העולים על רבע ממשכורתו של העובד, משום שלטענת המעסיק העובד הסב נזק לרכב החברה, גרם לאובדן ציוד, ולקח הפסקות שלא היו מקובלות על המעסיק, קבע בית הדין לעבודה כי כל הניכויים בוצעו בניגוד לחוק.
באותו מקרה פסק בית הדין כי המעסיק יחזיר לתובע את הסכומים אותם קיזז משכרו ואף ישלם לו פיצוי בגין דמי הלנת שכר.
סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע את המקרים בהם המעסיק יכול לנכות משכרו של העובד, בדרך כלל מדובר בסכום שאינו עולה על רבע ממשכורתו החודשית של העובד:
- תרומות בהסכמת העובד.
- דמי חבר לארגון עובדים שהעובד חבר בו מכוח הסכם קיבוצי או חוזה עבודה.
- תשלומים לוועד העובדים למימון פעילות שוטפת.
- קנס כספי בעקבות עבירת משמעת, אך רק בהתאם למה שנקבע בהסכם עבודה קיבוצי או בהוראות חוק כמו למשל תקנון שירות המדינה.
- תשלום חוב של העובד למעסיק (עד רבע ממשכורתו החודשית של העובד בכל חודש).
- מקדמות על חשבון השכר, כל עוד הן לא עוברות את סכום שכר עבודה מצטבר של שלושה חודשים. אם המקדמות גבוהות מסכום זה, ניתן לנכות עבור סכום שאינו גבוה מ-25% מהשכר לחודש.
- רק בעת הפסקת עבודתו של העובד אצל המעסיק, ניתן לנכות את כל יתרת החוב והמקדמות.
