בג"צ דחה על הסף עתירה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, שדחה ערעור שהגיש העותר נגד פסק דין של בית הדין האיזורי לעבודה, שדחה את תביעתו להשבתו לעבודה.
עם זאת, בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי על המעסיק לשלם לעובד פיצוי לא ממוני משום שלא פעל לפי סעיף 8(ה) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
בג"צ פסק, כי בית הדין הארצי לעבודה סמך ידיו על קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, לפיה יש לאמץ את מסקנות היועצת התעסוקתית.
מסקנות היועצת היו כי לא קיים אצל המעסיק תפקיד בו ניתן לשבץ את העובד בלי שהדבר יטיל על המעסיק 'נטל כבד מדי', או יסכן את העובד נוכח מגבלותיו.
טענות העובד נגד קביעה זו אינן עומדות בהלכה לפיה בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים.
פרטי המקרה: בית הדין האיזורי לעבודה דחה את תביעתו של עובד שפוטר להחזירו לעבודה וקבע, כי החברה לא פעלה בזמן אמת על פי אמות המידה הנדרשות לפי סעיף 8(ה) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ולכן חייב אותה לשלם לעובד פיצוי בלתי ממוני.
הפיצוי שנפסק היה בסכום של 30 אלף שקלים. בית הדין לקח בחשבון את תרומתו של העובד לכך שההליך שנערך באותה העת לא היה מיטבי.
מסכום זה הפחית בית הדין האזורי מחצית מעלות הגישור שלא צלח, ולכן בסופו של דבר חויבה החברה לשלם לעובד סכום של 14,025 שקלים.
כאמור, בג"ץ דחה את העתירה על הסף ופסק כך:
ראשית, כאמור, בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה.
התערבות במקרים כאלה שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם מתקיים שילוב של שני תנאים: כאשר מתגלה טעות משפטית מהותית בסוגייה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית בנסיבות העניין.
הנסיבות במקרה זה, לדברי השופטים, אינן נמנות על המקרים החריגים.
סעיף 8(ה) לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות מטיל על המעסיק חובה ליצור במקום העבודה תנאים שיאפשרו את העסקתם של אנשים עם מוגבלות.
בין היתר, על המעסיק לבצע זאת על ידי עריכת התאמות לצרכים המיוחדים של עובד עם מוגבלות אשר יאפשרו את העסקתו.
עם זאת, החובה לערוך התאמות אינה מוחלטת והיא כפופה לתנאי הקבוע בחוק האומר שעל החברה להתאים את מקום העבודה למגבלות האדם בעל המגבלות כל עוד ההתאמות אינן מהוות נטל בלתי סביר.
בין השאר מדובר בעלויות ההתאמה וטיבה, גודל העסק ובמבנהו, היקף הפעילות, מספר העובדים, הרכב כוח האדם, וקיומם של מקורות מימון חיצוניים או ממלכתיים לביצוע ההתאמה.
לטענת העובד שעתר, הבדיקה האם ההתאמות שנדרש המעסיק לעשות כדי לעמוד בחובתו זו מהוות נטל כבד מדי, יש לבצע באמצעות חוות דעת של גורם מקצועי.
במקרה הנוכחי, בית הדין הארצי לעבודה סמך ידיו על קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, לפיה, הבחינה שערכה היועצת התעסוקתית היתה מקיפה ורצינית, ולכן כך שיש לאמץ את מסקנותיה.
מסקנותיה היו כי אין בחברה תפקיד בו ניתן לשבץ את העובד בלי שהדבר יטיל על החברה נטל כבד מדי, או לחלופין יסכן את העובד נוכח מגבלותיו.
לדברי שופטי בג"צ, טענות העובד, לערער על קביעה זו הן טענות בעלות אופי של ערעור, החוזרות על הטענות שנטענו על ידו בערכאות הנמוכות יותר, וככאלו הן אינן עומדות בסטנדרט של מקרה חריג.
