המעסיקים זועמים על תוספת שני ימי החופשה הצפויה לכל עובד בעקבות התקדמותה המהירה של הצעת החוק, שכבר עברה את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה ואת אישור מליאת הכנסת בקריאה טרומית. עם זאת, מבט לעבר המתרחש מעבר לגבולות ישראל ממחיש היטב שהעובדה שכבר 64 שנים המחוקק לא העז לגעת בהוראת החוק יצרה פער משמעותי בין המצב בישראל לבין יתר מדינות ה-OECD.
חוק חופשה שנתית בישראל קובע שעובד זכאי בעד כל שנה מהשנה הראשונה עד השנה הרביעית לעבודתו ל-14 ימי חופשה שנתית, אולם בפועל העובד מקבל 10 ימי חופשה בלבד מאחר שבשבוע עבודה של 5 ימים – 4 מימי החופשה חלים בימים שישי ושבת. מהשנה החמישית לעבודתו העובד מקבל 16 ימים (בפועל 12). מהשנה השישית הוא זכאי ל-18 ימי חופשה (בפועל 14) ומהשנה השביעית – ל-21 יום (בפועל 15). מהשנה השמינית ואילך העובדים בישראל זכאים ליום נוסף על כל שנת עבודה, עד לתקרה של 28 יום (בפועל 20 יום). מימוש תוספת ימי החופשה מותנה בצבירת הוותק אצל אותו מעסיק.
<<< לחצו כאן לצפייה בסקירת חוק חופשה שנתית >>>
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם במאי האחרון דוח סקירה של ימי החופשה הנוהגים במדינות ה-OECD, על סמך הנתונים המופיעים באתר ארגון העבודה הבין-לאומי ILO) International Labor Organization).
הנתונים המוצגים בכתבה הם ימי החופשה המינימליים שנקבעו בחוק בכל מדינה ומדינה, אולם ישנן מדינות בהן מוענקים לעובד ימי חופשה נוספים בנסיבות מסוימות. כך למשל, מורים, אנשי אקדמיה ומי שמועסקים במקצועות מסוכנים או שוחקים – מקבלים ימי חופשה נוספים.
בחלק מהמדינות גם עובדים בעלי מוגבלויות או עובדים שמטפלים בקרובי משפחה בעלי מוגבלויות מקבלים ימי חופשה נוספים, וכן הורים במשפחות חד-הוריות ומי שעובדים 6 ימים בשבוע.
כפי שמקובל בישראל, ישנם מעסיקים המעניקים ימי חופשה נוספים במסגרת הסכם ההעסקה עם העובד או באמצעות הסכמים קיבוציים. יצוין כי בארה"ב אין חקיקה פדרלית בנוגע למספר ימי החופשה השנתית, והיא נקבעת בהתאם למדיניות החברה.
ב-20 מתוך 33 המדינות שנסקרו (60%), מספר ימי החופשה השנתית של העובד אינו תלוי בוותק שלו או בגילו. במדינות אלו מספר ימי החופשה ההתחלתי המינימלי גדול יחסית, ונע בין 15 ל-25 ימי עבודה. ב-13 המדינות האחרות נוספים ימי חופשה עם העלייה בוותק או בגיל. מספר ימי החופשה ההתחלתי הוא הקטן ביותר במקסיקו, בקנדה ובישראל. גם לאחר 5 שנות עבודה מספר ימי החופשה במדינות אלו קטן במיוחד, ונע בין 10 ל-12 ימי עבודה בלבד.
מספר ימי החופשה ההתחלתי במדינות ה-OECD
קיימים שני מודלים לעלייה במספר ימי החופשה השנתית במדינות ה-OECD: במודל אחד מספר ימי החופשה גדל עם הגיל (בהונגריה – מגיל 45, בנורבגיה – מגיל 60, בסלובקיה – מגיל 33), ואילו על פי המודל השני העלייה במספר ימי החופשה תלויה בוותק במקום העבודה, ומופעל בעשר מדינות. בחלקן החופשה השנתית ההתחלתית קצרה יחסית (מקסיקו, יפן, קנדה, ישראל, טורקיה, וצ'ילה) ובחלקן מספר ימי החופשה הוא 20 ומעלה (פולין, יוון, פינלנד ואוסטריה).
בצ'ילה מובאות בחשבון תקופות עבודה מצטברות אצל מעסיקים שונים. המודל הנהוג בצ'ילה ומודל העלייה לפי הגיל מתאימים במיוחד למדינות שיש בהן היעדר יציבות תעסוקתית הגורמת לתחלופה תכופה של מקומות עבודה. מודל זה מאפשר לעובד לקבל את ימי החופשה המקסימליים המוקנים בחוק גם אם החליף כמה מקומות עבודה.
מנגנון התוספת של ימי חופשה
