שני סטודנטים לטכנולוגיה רפואית שהתמחו בחברה מהענף השוכנת בצפון הארץ, פנו לבית דין לעבודה בדרישה להכיר בקיום יחסי עובד מעביד בתקופת ההתמחות.
תביעתם של הסטודנטים (גבר ואישה) נידונה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, כאשר בבסיס התביעה נבחן נושא יחסי עובד מעביד. הסטודנטים טענו כי על אף המשאבים שהוקצו להכשרתם, הם עבדו בחברה ולטובתה לכל דבר ועניין וביצעו מטלות ככל עובד חברה.
התובע אף טען כי לא חתם על טופס בו הוא מוותר על זכויותיו כעובד ואילו האישה כן חתמה על טופס ויתור, אולם זאת משום שהיא הגיע רק כדי להחליף עובדת שיצאה לחופשת לידה וחתימה על הסכם זה הייתה תנאי לקבלתה.
החברה טענה להגנתה, כי הסטודנטים היו מתלמדים אשר שובצו לעבודה על תקן מתמחים על ידי המוסד בו למדו, במסגרת הכשרה מקצועית. עוד טענה החברה כי לא היה צורך בעובדים וכי הסטודנטים לא סייעו בעבודה השוטפת ובמקרים מסוימים אף הכבידו על צוות העובדים. בנוסף, נציגי החברה ציינו כי התובעת חתמה על מסמך בו היא מוותרת על זכויות עובד וכי ידוע לה שלא יתקיימו יחסי עובד-מעביד במהלך ההכשרה.
שופטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אביטל רימון-קפלן, קיבלה את תביעת הסטודנט (אשר לא חתם על מסמך ויתור) ודחתה את תביעת הסטודנטית (שחתמה כאמור על טופס ויתור). השופטת יצרה בידול בין סוגי התמחויות, קרי בין הכשרה המתבצעת אצל חברה כשהסטודנט מופנה על ידי המוסד הלימודי, לבין מתמחים בתחומים אחרים כגון עורכי דין, רופאים, יועצי מס וכדומה. השופטת רימון-קפלן פסקה כי מעמדם של המתמחים בטכנולוגיה רפואית טרם הוכרע בפסיקה ועל כן יש לבחון כל מקרה לגופו, לפי המבחנים הרגילים לקיומם של יחסי עובד-מעביד.
השופטת פסקה כי התובע, חרף העובדה שהתקשר עם החברה בעיקר לצרכי לימוד, ביצע עבודה ממשית של טכנולוג רפואי לכל דבר ועניין ועל כן התקיימו יחסי עובד מעביד. השופטת פסקה לטובתו 30,000 ₪ שכר עבודה וחופשה שנתית.
במקרה של התובעת פסקה השופטת אחרת. מאחר והתובעת חתמה על הסכם לפיו לא יתקיימו יחסי עובד-מעביד, ומאחר והיא התקשתה להוכיח את תרומתה לחברה כטכנולוגית רפואית לכל דבר ועניין, כפי שהוכיח התובע, לא הצליחה התובעת להוכיח יחסי עובד מעביד.
