אישה שהועסקה בחברה משפחתית לשירותי בריאות לאישה ולילד במדינת לואיזיאנה ארה"ב, פוטרה מעבודתה מסיבת משקל עודף. האישה, שעם כניסתה לתפקיד שקלה 180 קילו וכעבור שמונה שנות עבודה הגיעה למשקל של 240, פנתה לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
הנציבות לשוויון זכויות הכיר בזכותה לתבוע את המעסיק שלה על הפרת חופש התעסוקה ואפליה על רקע בריאותי, אולם האישה נפטרה לפני מועד המשפט (סיבת המוות נקבעה כהשמנת יתר). הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות המשיכה בהליכים משפטיים כנגד המעסיק חרף פטירת העובדת.
בכתב התביעה צוין כי ההנהלה חזרה וטענה בפני העובדת, כי המשקל העודף מהווה בעיה, כי היא איננה מתפקדת כראוי -איננה ניידת, איננה זריזה מספיק ואיננה מתמודדת עם התפקיד ברמה הפיזית כפי שהיא נדרשת.
המעסיק טען להגנתו בבית המשפט, כי לעובדת לא הייתה כל בעיה לבצע את תפקידיה חרף משקלה הכבד ולכן היא נשארה בתפקידה למשך 8 שנים. המעסיק טען כי העובדת לא הייתה מוגבלת ולכן לא ניתן לטעון לפיטורים על רקע מוגבלות.
בית המשפט בלואיזיאנה פסק, כי בעיית עודף המשקל של העובדת והעובדה שסבלה מסכרת (כתופעת לוואי), הקשו עליה לבצע את עבודתה וכי המנהלים במקום העבודה, אכן ראו בה 'מוגבלת' והתייחסו אליה כאל 'מוגבלת' פיזית ועל כן פיטוריה נעשו על רקע אפליה תעסוקתית על רקע מוגבלות. מקום העבודה היה צריך להתאים את תנאי העבודה לצרכים או למגבלות של האישה, כפי שנדרש מעסיק להתאים את תנאי העבודה עבור כל עובד עם מוגבלות ולא לפטר אותה לאור ההחמרה במצבה.
