על התאגדות עובדים והתנגדות מעסיקים

חלק 1 מתוך 3

התאגדויות עובדים – כאלה שכבר קרו בפועל וכאלה שבתהליכי התהוות,  מהוות את אחד המאפיינים הבולטים בעולם יחסי העבודה בשנים האחרונות. נדמה שמגמת ההתאגדות צוברת תאוצה משמעותית ואפשר לייחס זאת לשלושה גורמים: המחאה החברתית (שיצרה תחושה של עוצמה ושינוי משוואת הכוחות במשק),  שכר הבכירים (שאת החשיפה התקשורתית והעניין הציבורי בנושא אפשר לזקוף לזכות הרגולטור וחלק מהתקשורת), והצלחת תהליכי ההתאגדות במספר גופים גדולים (כלל ביטוח, פלאפון, שדפוס תגובת המעסיקים גרם ללא ספק להעצמת ההד הציבורי להם).

התופעה והמגמה הן ללא ספק דרמטיות, ולהן השפעות משמעותיות, בעיקר על המגזר העסקי.

שלושה שותפים נוטלים חלק פעיל ביצירת המציאות החדשה: המעסיקים, העובדים, וארגוני ההסתדרויות השונים (כללית, לאומית, כח לעובדים…). לכולם אינטרסים כבדי משקל בהקשר להתאגדות, אבל רק לאחד השותפים – ההסתדרויות השונות – ניסיון רלבנטי, ולשני השחקנים האחרים – אין כמעט ניסיון.  

בגזרת המעסיקים, רוב החברות וגם רוב המנהלים כיום, לא הכירו ולא חוו את התקופה בה העבודה המאורגנת הייתה ברירת המחדל (עד אמצע/ סוף שנות השמונים של המאה הקודמת).

בגזרת העובדים, רוב המנהיגים הנוכחיים לא היו בעולם העבודה (או בכלל…) בתקופה זו.

היעדר ה"זיכרון הארגוני" אצל חלק מהשותפים עלול לדרדר את התהליך למחוזות שליליים, כפי שקרה בעבר הלא רחוק, והעובדה שהשותף השלישי (ההסתדרות) נטל חלק פעיל ומוביל בתהליכים שאתאר בהמשך, מעיבה על יכולתה להיות שותף חיובי ותורם בתהליכים הנוכחיים.

בשנה האחרונה עלו לכותרות מספר מקרים של ועדי עובדים שהתנהגותם חריגה ובעייתית (רכבת ישראל, נמל אשדוד). טבעי שהמודעות הציבורית לארגונים אלה גבוהה בשל השפעתם הגדולה על חיי היום יום, ולעומתם מקרים דומים במגזר העסקי הפרטי לא מגיעים לתקשורת, אך כל מי שמצוי בעולם זה נחשף אליהם מדי פעם. מאידך, התקשורת לא חוסכת מאתנו, ובצדק, מידע על ארגונים עסקיים שעושים שימוש ציני בעוצמה שבידיהם ובחוסר האיזון של מערכת יחסי הכוחות מול העובדים הלא מאורגנים, ופוגעים בעובדים על ידי צמצום הטבות חד צדדי, התעלמות מחוקי עבודה ועוד.

ריבוי התופעות השליליות סביב מאזן הכוחות "עובדים – מעסיקים", מחזק את ההנחה שזה לא מקרי, ושיש בדפוסים הקיימים של התאגדות ותגובת המעסיקים מעיין מעגל קסם, שמוביל בסבירות גבוהה למערכת יחסים כוחנית ובעלת תרומה שלילית לחברה ולעובדיה.

לכן, חשוב להערכתי, להתבונן על התהליך בפרספקטיבת זמן רחבה, לנסות להבין את הגורמים לאותו "מעגל קסם" הרסני, ובהנחה שתהליך ההתאגדות קיים, חי ומתפתח, לנסות לנסח קוים מנחים להפיכתו לתהליך תורם וחיובי לחברה ולעובדיה.

קצת היסטוריה…

משחר ימיה של המדינה הצעירה ועד המהפך ב 1977 שלטה בישראל ממשלה שהשלד המרכזי בה הייתה תנועת העבודה. ההסתדרות הייתה עוד מלפני קום המדינה מאבני היסוד של הממסד הציוני, ובמהלך שנות הקמת המדינה הקימה ורכשה עסקים, בין היתר כדי ליצור תעסוקה. תוך שלאטה התפתחה זהות דואלית של מעסיק גדול מחד, וארגון יציג של עובדים מאידך.

הכוח הפוליטי והכלכלי הרב שרכזה ההסתדרות והזהות הכפולה, הביאו לסחף הדרגתי אך חד כיווני בעולם יחסי העבודה, סחף שבמרכזו הפרת האיזון שבחלוקת התפקידים הקלאסית שבין המעסיקים (שתפקידם לנהל את העסקים ולהשיא תוצאות עסקיות), לארגון העובדים (שתפקידו לייצג את העובדים ולדאוג לרווחתם). בשטח נוצרו תופעות קשות שאת שרידיהן נתן למצוא כיום עוד במספר מצומצם של ארגונים – רמות שכר שלא תואמות את המצב העסקי של החברות, תשלומי פרמיה גבוהים ומופרכים, עובדים שבמחצית היום כבר לא מייצרים כי כבר לא כדאי, חוסר יכולת לנייד עובדים בין תפקידים, מעורבות כוחנית של ועדים בתהליכי קידום שכר, מניעת פיטורים גם אם הם מוצדקים בעליל, השבתות פראיות ועוד.

הגולם קם על יוצרו, באמצע שנות השמונים המפעלים המוזנחים ביותר בהיבטים של תשתיות ותנאי עבודה של העובדים, היו המפעלים בהם הועדים היו שיכורי כוח וממשו כוח זה להגנה עיוורת על ציבור העובדים וסחיטת תנאים כספיים בלתי סבירים. בארגונים אלה, כולל אלה שבבעלות ההסתדרות (כור…), המעסיק חדל להכיר באחריותו לתנאים של העובדים, כי במצב שנוצר כל הוצאה נוספת הייתה בלתי רציונאלית.

המהפך הפוליטי ב 1977, לצד המשבר הכלכלי המתמשך (אינפלציה של מאות אחוזים, התמוטטות הבורסה, הלאמת הבנקים) שחקו בהדרגה את כוחה של ההסתדרות, שאבדה גם את נכסיה הכלכליים הגדולים (קופת חולים כללית, כור….) . המעסיקים נצלו את ההזדמנות והגיבו בחזית רחבה של ביטול הסכמים קיבוציים ומעבר לחוזים אישיים. גם כאן מטוטלת הכוח שנתה כיוון ובאופן הדרגתי, אך במגמה ברורה, מאזן הכוחות נטה שוב, והפעם לצד המעסיקים, שנצלו את המשבר הכלכלי המתמשך, לשחיקה ריאלית של השכר לעובדים, "יד קלה על ההדק" בפיטורי עובדים, ומנגד עליה בלתי מידתית בתגמול הבכירים.

המכנה המשותף לשני התהליכים ושתי התקופות שתיארתי, הוא העדר מנגנוני איזון במשחק הכוחות האימתני הזה, ובשל כך גלישה לניצול כוחני של מצבים. ההסתדרות, שלכאורה הייתה אמורה להיות ה"מבוגר האחראי" במשוואת הכוחות, כשלה לגמרי במילוי תפקיד זה, תוך שהיא מגבה באופן פעיל או בהעלמת עין את התופעות השליליות משני עברי המתרס.

מה אפשר אם כך ללמוד מכך ביחס לתהליך המתפתח לנגד עינינו כיום? על זה בחלק השני של המאמר…

* הכותב הנו ישראל יוגב, מנכ"ל משותף, "יישום – אנשים ותוצאות"

חברת יישום – אנשים ותוצאות וחברת איי. קיו. אל פורום הדירקטורים בישראל חברו לקבוצת ייעוץ משותפת אשר מציעה טיפול כוללני ומודלים חדשניים וייחודים לתגמול מנהלים בכירים אשר עומדים בדרישות החוק.