עובדת בחברה ישראלית, שלה פעילות ענפה ברחבי העולם, נשלחה לרילוקיישן בהונג-קונג. העובדת, שצרפה לשליחות את בני משפחתה (בעל שהתפטר מעבודתו ושני ילדים בבית הספר), תכננה לשהות בהונג-קונג במסגרת השליחות במשך 5 שנים. זו הייתה התוכנית המקורית, אולם כעבור שנתיים העובדת פוטרה והמשפחה שבה ארצה מוקדם מהרגיל.
שכרה של העובדת שולם לה דרך החברה הישראלית, גם במשך התקופה בה שהתה בהונג-קונג, חרף התנגדותה, כך שלמעשה במשך כל השנתיים הללו היא שילמה מיסים כפולים: פעם אחת על פי חוקי המס בהונג-קונג ובפעם שניה על פי חוקי המס בארץ.
עם שובה של המשפחה לארץ, פנתה העובדת לפקיד שומה במס הכנסה בבקשה להחזרי מס עבור הסכומים שנוכו ממשכורתה במשך שנות השליחות שלה. מס הכנסה דחה את בקשתה. העובדת לא אמרה נואש והגישה ערעור על החלטת מס הכנסה.
השופט רון סוקול בבית המשפט לעניינים מנהליים התבקש לפסוק בסוגיה זו, בפסיקה שממנה ניתן להשליך על חובות מס הכנסה בזמן רילוקיישן. השופט סוקול הגדיר את שיטת המס בישראל כמתבססת על העיקרון הפרסונאלי, שלפיו, הכנסות של נישומים בעלי זיקה לישראל יחויבו במס הכנסה ללא קשר למקום בו הופקו. המקום שבו נמצא "מרכז חייו" של הנישום נבדקת לפי "תושבות".
מדיניות שומת המס כיום הינה לבחון היכן היה מרכז חייו של עובד שנויד, לפי מספר ימי השהייה שלו בישראל בתקופת המס. במקרה הנדון, ימי השהות של העובדת ובני משפחתה בארץ היו נמוכים אך גבוליים. לכן, החליט השופט לבדוק האם בשנות עבודתה בחו"ל היא ובני משפחתה ראו את מרכז החיים בישראל ואם כן, כיצד שייכות זו באה לידי ביטוי.
על פי קביעת בית המשפט, במקרים מסוג זה ישנם סממנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המעידים כי מרכז חייה של העובדת ובני משפחתה היו בהונג-קונג: בעלה התפטר מעבודתו בארץ, הם השכירו את דירתם בארץ, חשבונות הבנק של בני הזוג נוהלו בהונג קונג, ילדיהם השתלבו במערכת החינוך המקומית בהונג-קונג וכן ובני המשפחה השתלבו במסגרות מקומיות חברתיות שונות במהלך שהותם בהונג-קונג.
בית המשפט השתכנע כי אלמלא השתבשו התוכניות, העובדת ובני משפחתה היו נותרים בהונג-קונג למשך 5 שנים רצופות. כמו כן, בית המשפט פסק כי חרף העובדה שהארגון בארץ התעקש לשלם לעובדת שכר מקומי (למרות התנגדותה) – אין בכך כדי לשלול את העובדה שמרכז חיי המשפחה היה בהונג-קונג בשנים המדוברות.
מפסק הדין עולה כי: "נישום יכול לבקש להעתיק את מרכז חייו… לתקופה מוגבלת ובתנאי שבאותה תקופה אכן יתקיימו כל הזיקות במיקום החדש. רצונו של נישום לשוב ביום מן הימים, ואפילו תוך תקופה מוגדרת לישראל, אינו שולל את האפשרות לקבוע כי שינה את מרכז חייו ובלבד שלא מדובר בשינוי ארעי שאין עמו שינוי הזיקות המהותית".
בית המשפט פסק לטובת העובדת והורה לפקיד השומה להחזיר לה את החזרי המס להם היא זכאית. בנוסף, בית המשפט הורה על פקיד השומה לפצות את העובדת על הוצאות בית משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.